אנחנו – בית"ר ירושלים, לפני: זה לא נגמר עד שערן לוי שר

טוב, אז כולם כבר סגרו את הסיפור. האליפות של התל אביבים, כולם מודים ומשלימים עם זה, מברכים או מספרים שהם ראו את זה לפני כולם.

ובכן, לא מסכים. זה לא גמור. כן, יש סיכוי של 95% בערך שאצא אידיוט בעוד חודשיים. מצד שני, מי יזכור את הפוסט הזה בעוד חודשיים.

אני רק רוצה להזכיר, בצער, את עונת הקיזוז. ואת העונה ההיא בשנות ה-80' (אין לי כוח לחפש בספרי ההיסטוריה של הברמן), כשסגרנו פער של 13 נקודות מבית"ר (או מהפועל? תחסכו לי את הבדיקה).

ואת הניצחון של מנצ'סטר יונייטד על באיירן. ואת שלנו על טורפדו מוסקבה. בעצם למה ללכת רחוק – את הניצחון של מכבי ת"א על בני יהודה לפני שבוע.

כי כדורגל משחקים עד הדקה ה-90', כלומר עד שהאליפות מובטחת, אם לא תיאורטית אז לפחות בפועל. אני באמת צריך להזכיר לכם את זה? זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, כלומר עד שערן לוי שר.

הרי זה הכיף בכדורגל, לא? הכל יכול לקרות! (לעולם לא אסלח לכם שהכרחתם אותי להשתמש בקלישאה הזו). והיתה לנו עונה נפלאה בה הכל כבר כמעט קרה. לא יהיה זה נפלא אם באותה עונה נהפוך מ"מועמדת לירידה" ל"אלופה"?

אז זהו. וכל זה רק בשביל לומר/ שאם אנחנו לא מנצחים היום/ אז אין ספק שזה נגמר//

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 ירוק!

*

(המלצות קריאה: פוסט טוב של פרוסנר, והפוסט היפהפה הזה של אברהמי)