זו אותה האהדה/ מתי סין-קרונה

בילדותי חלמתי להיות שוער. היו לי כל הנתונים. הייתי שמן, איטי וחסר קואורדינציה עם תשוקה עזה לכדורגל, שבזכות כל היופי הזה היה נבחר אחרון, יום אחרי יום, להגשים את ייעודו בין הקורות כשעשו כוחות למשחק בשכונה.

וכך, בעידוד חבריי לקבוצה שצעקו לי "שמן, דיר באלאק אנחנו מפסידים בגללך", היו משמניי נדחקים ביראת קודש אל תוך מסגרת השער ומותירים מרווח אור צר ברוחב חצי כדור בין הקורות לגופי השדוף. ובעודי מדמיין איך אני מזנק כמו אבי רן עם רעמת תלתלים מתנופפת, מציל במו ידי את קבוצתי, כדורים היו מתגלגלים בין רגליי ועוברים בדיוק במרווח הצר שבין הגוף המחוטב שומנים לבין הקורה.

בילדותי חלמתי להיות שוער. גם היו לי כל הנתונים. אבל מה לעשות, נולדתי לדור של נפילים. בדור שלי שיחקו ניר דוידוביץ', דודו אוואט, לירן שטראובר וגולן מלול. לא היה לי סיכוי מולם. אילו הייתי נולד בדור של היום… בליינד הייתי יכול להיות שוער נבחרת. או סתם עוד מתוסכל שבילדותו חלם על כל הדברים שאף פעם לא יקרו לו.

*

קראתי שאלי גוטמן טוען שהאינטליגנציה של כדורגלן היא הגבוהה ביותר מכל ענפי הספורט, מהסיבה שהם לא מניעים את הכדור עם הידיים אלא עם הרגליים וזו פעולה מסובכת יותר, היות והרגליים רחוקות יותר מהמוח. זה הזכיר לי משפט שאמר פעם עמירם לוין, אלוף פיקוד הצפון לשעבר. כתשובה לשאלה "למה כל הגנרלים נמוכים", השיב: "כי יש להם חוט קצר בין המוח לביצים".

די הגיונית התאוריה של גוטמן. ואם מחברים אותה לתאוריה של עמירם לוין, בכלל אפשר לזכות בפרס נובל לנוכח הגובה של מסי, מראדונה וג'יזרמו ישראלביץ'.

התאוריה צריכה קצת שיוף אם מוסיפים למשוואה את העובדה ששלושתם ארגנטינאים. ואת רונאלדו.

*

פעם בשנתיים אני מזכיר לעצמי שנבחרת ישראל היא הקבוצה המועדפת עליי מבין כל שתי הקבוצות האהודות עלי.

אין לי אף אחת אחרת, רק שתיים. וכן, נבחרת ישראל עבורי באה לפני מכבי חיפה. נכון, אם יבדקו מדעית ויחברו לגופי חיישנים כדי לבחון את רמת ההתרגשות שלי משער של מכבי מול שער של הנבחרת, יכול להיות שיוכח ששער של מכבי מרגש אותי יותר. למרות זאת, מבחינה שכלתנית אני מעדיף את הנבחרת.

די קשה להיות אוהד של נבחרת ישראל. מדובר בנבחרת שהיא מפעל כושל, ולאו דווקא בגלל התוצאות – תוצאות אף פעם לא גרמו לי לאהוד יותר או פחות – אלא בעיקר בגלל כל מה שמסביב לה. העסקנות, השיווק המגוחך, התככים הקטנים, הפוליטיקות המגוחכות של המאמן והשחקנים, הכל סביבה רועש וצורם כמו הניסיונות הפאתטיים של דידי הררי לשלהב את הקהל לפני משחקים.

ובכל זאת. במסכת אבות כתוב: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות". אז למרות הכל אני אוהב את הנבחרת ושונא את כל מה שמסביבה.

***

גם את אריק איינשטיין אני אוהב. את סלקום פחות. כנראה בגלל זה לא הלכתי אתמול למופע לזכרו. אבל כמו עם הנבחרת, זו עדיין אותה האהבה.

יאללה, 45 שנים בלי טורניר גדול, הגיע הזמן! (להפסיק לספור בשנים ולהתחיל לספור בעשורים, ככה זה ייראה פחות).

*
מתי סין-קרונה