מגיע לי יותר/ פוסט אורח של ערן יעקבי

הגעתי הביתה, פתחתי עיתון. בעצם אינטרנט. קראתי טור ועוד טור דעה, פרשנות אוהדים, פרשנות מקצועית וגם פרשנות חצי מקצועית משולבת, כזאת של כתבי חצר סטייל פרימו שרוצה לראות את קשטן המאמן הבא של מכבי. גם אני, כחפרן כדורגל מושבע, יכול לעמוד כאן ולנתח את סטנוייביץ' והתעויוט סטייל אביב גפן. אבל לא מרשים לי פה, אז אכתוב כאוהד. אוהד של המועדון, לא של הקבוצה, כי כרגע אין קבוצה להזדהות איתה. וגם אין שחקנים להזדהות איתם. לא שחקני בית ולא שחקנים שהיו במועדון בעונות שהסתיימו עם תארים.

היחיד שאפשר להזדהות איתו זה גוסטבו, זה עם התנצלות הפומביפייסבוק לאומה הירוקה. עם מספר 7 על הגב והנשמה של הקבוצה על הלב (את יוסי לא אחשיב כרגע כי הוא בכלל המנהל המקצועי. אתם יודעים, זה שמעודד את המאמן אחרי הפסד באשדוד). גוסטבו, השחקן הזה שהיה חלק מקבוצה שהביאה תארים למועדון, קם ולוקח אחריות. כי הוא מבין, כי הוא כמונו, חלק מהמועדון ולא עוד איזה עובר ושב. מדובר באחרון המוהיקנים שהביאו לנו שלוש אליפויות + כוכבית להפועל ת"א.

מכבי חיפה הוא מועדון פאר, אירופה בישראל, כזה שמחויב לשחק התקפי אחרת נצעק "אליפות בלי מאמן", אחרת זוהיר בהלול לא ימציא את הביטוי "קונצרט של כדורגל". הקהל העונה הוא תופעה, משהו חדש, שילוב של אוהדים מהקבוצות המלהיבות של שנות התשעים, אוהדים מהקבוצות המצליחות והיפות של שנות האלפיים, אוהדי כורסא משנות השמונים ועוברי אורח בתיאטרון הלאומי החדש "סמי (זיהמתי את חיפה) עופר". בקיצור, חיפאים ממשחקי הבית ותלאביבים ממשחקי החוץ. המורה שלי לסוציולוגיה מכיתה י' היתה קוראת לזה "שילוב של מזוכיסטים למיניהם ופופוליסטים". משהו חדש.

ולקהל הזה מגיע יותר. הרבה יותר. אנחנו הרי לא ארסנל ולא ליברפול, מגיע לנו שחקנים אמיתיים שמשחקים כדורגל, שבאים לעבוד ולא מתראיינים רק אחרי ניצחונות. כאלה שהראש שלהם נשאר במקום בזמן החימום, שלא מסתנוורים מהתפאורה ולא רועדות להם הברכיים במנהרה. שחקנים שלא מנסים לכפות עלינו את ניסיונם להיכנס להיסטוריה הנכתבת של המועדון. מגיע לנו גוסטבואים, שעומדים ולוקחים אחריות. ואם כבר המורה לסוציולוגיה, היחסים בין השחקנים לאוהדים ביציעים משולים העונה, בהפוך על הפוך, ליחסים בין אשה מוכה לבעלה המכה. האירוניה היא, שבמקום שהקהל יהיה המכה, הוא מלטף, ובמקום שהקבוצה תהיה המוכה, היא מכה אותנו שבוע אחרי שבוע.

אז איך נקבל יותר? זה יקרה רק אם מר יעקב שחר הנכבד יתעורר קצת על החיים שלו וישנה פאזה. וזה לא באמת משנה אם יביא מנג'ר, מנהל מקצועי או אפילו מאמן זר, רק שקודם כל יבין שאבדה לו הדרך. כן, הדרך, אותה מילה מעצבנת שכל מאמן מתוסבך אוהב להגיד. שיקום וינאם אל האומה הירוקה מעל במת הפייסבוק, ממש כמו גוסטבו, ויגיד: "שמעו אוהדים יקרים, השנה לא ניקח אליפות. אולי גם לא בעונה הבאה. אבל ידידיי, מגיעה לכם קבוצה חדשה, שונה, מגיעה לכם קבוצה להזדהות איתה. כזאת שתתבסס על סגל שכולל לפחות שבעה או שמונה שחקנים ממחלקת הנוער הנפלאה, בחיזוק של איזה שחקן או שניים בכירים, ובעודף נביא שלושה זרים בקליבר לרפואה".

בינתיים, אני נזכר שוב בעונה ההיא, בה לא לקחנו אליפות ולא זכינו בגביע. מעבר לגדרות הגבוהות של יציע ג', עם גריז על הגבות, צעקנו לשפיגל "עונה פיננסית!" וזרקנו את המנויים לפח. אז יאללה שתתחיל כבר העונה הבאה.

*

ואולי לא. כי ברגעים אלה, בהם אני כותב על סיומה של תקופה בהתנצלות של גוסטבו, מתפטר סטנוייביץ'. ובעוד אני משלים משפט (נו טוב, לוקח לי זמן לכתוב) מגיע בלבול. וכמו תמיד בכדורגל יש עוד תקווה, יש עוד למה לצפות, כי מגיע לנו יותר. שומע מיסטר פרזידנט? מגיע לנו יותר!

*
ערן יעקבי