"מחאת השחקנים": בעד או נגד?/ פוסט משותף של הופמן ויניב!

למי שלא מעודכן – אחרי המשחק בשבת נגד עכו השחקנים ירדו מהמגרש בלי להודות לקהל (כנהוג), זאת במחאה על קריאות הבוז לשחקנים שנשמעו מקהל בעת הקראת ההרכבים (לדגני, דרינצ'יץ' ובניון) ובעת החילופים (לחן עזרא ולאלון תורג'מן). היחיד שחזר מחדר ההלבשה להודות לקהל היה אופיר קריאף, שספג על כך נזיפות מהשחקנים האחרים, ואף התנצל בפניהם על המעשה.

ואנחנו שואלים: האם השחקנים נהגו נכון או שטעו? מתוך נאמנות לשם ורוח הבלוג, מערכת "מצד שני" נחלקה למחנה "בעד" ולמחנה "נגד", ושתי הדעות לפניכם. אתם מוזמנים לכתוב את דעתכם בתגובות.

בעד/ הופמן

קודם כל, אעיד על עצמי: א. אני לא קראתי בוז לאף שחקן, לא לפני המשחק ולא בחילופים. למעשה גם לא הבנתי בזמן אמת את המחאה של השחקנים וחשבתי שזה פשוט הרגיש להם עלוב לחגוג את הניצחון (כמו שרוני לוי אמר אחר כך בראיון – שהוא בעצמו היה מתבייש ללכת לחגוג ניצחון מול הקהל אחרי פתיחת עונה מבישה כזו). כאילו רצו להגיד "אנחנו עוד לא אומרים תודה כי לניצחון הזה אין שום משמעות, אנחנו רק התחלנו את הדרך שלנו".

ב. אני לא מתנגד לקריאת בוז לשחקנים. לאוהדים יש את הזכות – אם לא החובה – להביע את דעתם על קבוצתם או על שחקנים מסוימים בה בקול רם. לפעמים בוז יכול אפילו להיות יותר יעיל ומדרבן ממחיאות כפיים ועידוד. עם זאת, אני חושב שהפעם הבוז לשחקנים לא היה במקום. אני יכול להבין קריאות בוז כשהשחקנים לא משקיעים ולא נלחמים, וזה אולי נכון לגבי שני המשחקים הראשונים העונה, אבל אני חושב שמאז כל השחקנים מתאמצים, נלחמים ונותנים על המגרש את כל מה שיש להם, ופשוט לא הולך להם. אי אפשר להגיד למשל שתורג'מן לא מתאמץ ונלחם. הוא פשוט לא יכול! אבל האשמה היא לא שלו, אלא של מי שמציב אותו בהרכב. כנ"ל לגבי האחרים (חוץ אולי מטוואטחה, שזיהיתי אצלו סימנים של שביזות וחוסר מאמץ. אבל זה תחום כל כך אפור שעדיף לא להיכנס לזה).

אבל השאלה היא לא האם ה"בוז" היה מוצדק או לא, אלא על מחאת השחקנים – ולא רק שאני מבין אותה, אני מקבל ואפילו מעריך אותה. כי מה שהקהל בעצם עשה בשבת זה סוג של "הפרד ומשול": יש שחקנים בקבוצה שמקבלים מחיאות כפיים, ויש שחקנים שמקבלים בוז. והשחקנים נעלבו בשביל חבריהם ובמחאתם השקטה הביעו את חוסר ההסכמה הגורף שלהם עם המסר הזה. הם רצו להגיד לקהל – אנחנו קבוצה אחת, כולם ביחד בהפסדים וכולם ביחד בנצחונות, אל תנסו לפצל בינינו, לא תצליחו להפנות אותנו זה נגד זה. ואותי זה משמח, שהשחקנים שלנו תומכים אחד בשני, גם אם זה עולה להם במחיר יקר של קהל שכועס עליהם עכשיו.

יש פה בעצם שני נושאים. אני חושב שאם שחקן מרגיש שהאוהדים "אנטי" נגדו בלי סיבה, שהם שורקים לו בוז גם כשהוא מרגיש שהוא נותן את הכל ובטח עוד לפני שהמשחק התחיל או כשהוא נכנס בחילוף – הוא לא חייב להגיד תודה לאף אחד. זה עניין אחד, שנוגע בעיקר לתורג'מן ולעזרא (שלדעתי סבלו יותר כי הם היו על המגרש כשנשמע הבוז, לעומת האחרים שהיו עוד בחדר ההלבשה כשהוקראו ההרכבים).

עכשיו, אם השחקנים האחרים בוחרים להביע תמיכה בשחקן המושמץ ולהתנער מההבחנה וההפרדה של האוהדים; או לחלופין, בוחרים להתעלם מזה שחבר שלהם חוטף וללכת לקטוף את התודות מהאוהדים – זה עניין אחר. כאמור, אני שמח מאוד על הבחירה האמיצה שהשחקנים שלנו עשו.

לכן אני גם מבין למה השחקנים כל כך כעסו על קריאף. הם הרי יכלו בקלות להתפצל – שהשחקנים שהקהל הריע להם יילכו להודות לאוהדים, והשחקנים שהקהל קרא להם בוז יילכו חפויי-ראש לחדר ההלבשה. אבל הם החליטו לבחור בפתרון הקשה יותר, לדחות את ה"פרס" המפתה של הקהל, ובמקום זה להביע סולידריות עם חבריהם. קריאף, במובן הזה, יצא מולם מניאק פופוליסט, כי המסר שלו לקהל היה בעצם – אני איתכם, הקהל, ולא "איתם", השחקנים. יצא "החנפן של הכיתה".

לבסוף אומר שאני כן חושב שהשחקנים היו יכולים למצוא דרך יותר טובה להעביר את המסר המורכב הזה לקהל. אולי, למשל, שרק השחקנים שקראו להם בוז יילכו להודות לקהל, כמסר של "כולנו ביחד, הנה אנחנו שולחים דווקא את השחקנים שאתם לא אוהבים, כי אצלנו אין 'אהובים' ו'לא אהובים'. אנחנו מקשה אחת, קבוצה אחת". אבל לצפות מיצירתיות מקבוצה שבקושי מצליחה לחבר שני פסים זה אולי קצת מוגזם.

באופן כללי ובמאמר מוסגר, כל העניין הזה של התודה לאוהדים וה"בוא לפה" יצא מפרופורציות לטעמי. שהאוהדים יגידו תודה או ישרקו בוז, ושהשחקנים יגידו תודה על המגרש, שימשיכו להשקיע ולשחק טוב ולנצח, ומצידי שלא יגידו לקהל תודה אף פעם. התודה האמיתית לקהל היא בהשקעה ובמחויבות על הדשא, לא במחוות ריקות של מחיאות כפיים לקהל ונשיקת הסמל. בטווח הארוך, חשוב לי יותר שהקבוצה תהיה מגובשת וסולידרית מאשר שהאוהדים יקבלו את ההשתחוויות שלהם. זה בדיוק מה שהשחקנים הפגינו בשבת באבי רן, ואני מרוצה מזה יותר מאשר מכל תודה שהיו באים להודות לי.

(והסתייגות אחת: אם יתברר שלא היתה פה באמת התייצבות של כל השחקנים מאחורי "המושמצים", אלא רק עלבון של בניון, שנבע מכל מיני פרנויות פרטיות שלו, והוא זה שסחף אחריו את השחקנים האחרים להגן על כבודו האבוד – אני חוזר בי מכל מה שאמרתי, ומבחינתי שיילכו לתקעוואד, והוא ראשון).

נגד/ יניב

אני תמיד אומר שאת הקהל של מכבי חיפה אי אפשר להשוות לשום קהל אחר בארץ. אבל עכשיו, לטובת הדיון, בא לי להשוות ולהגיד שאני לא מכיר שום קהל בליגת העל שהיה מקבל שבעה מחזורים שכאלה בכזו הבנה. כמות האוהדים ביציעים לא פחתה אפילו לאחר שבעה משחקים של חרפה, הדציבלים בשירים לא הונמכו ומחיאות הכפיים על כל גליץ' פשוט לא הופסקו. הקהל של מכבי חיפה היה שם בכל המשחקים, בזמן שהשחקנים פשוט לא, כל אחד ופציעת שריר החשק שלו.

והנה, לאחר חודשיים בהם קהל האוהדים חוטף עלבונות אך ממשיך להגיע, הדבר הדחוף ביותר לאחר הניצחון היה לצאת במחאה נגדו. במקום לנשום עמוק לרגע, להיות חכמים גם אם פחות צודקים, בחרו השחקנים לפתוח חזית נגד האוהדים בברוגז קולקטיבי ומתחסד, בשם הסולידריות. בחוסר רגישות וברגישות יתר, הצליחו השחקנים למרר גם את טעם הניצחון המרשים, והפעם, בכוונה מוצהרת.

שכניי ליציע לא שרקו בוז בשבת. גם לא בשלושת משחקי הבית הקודמים. אחד מהם אפילו הוסיף וצעק בוז למבזים בזמן החילוף של עזרא. את הבוז החלש והקצרצר שלי השמעתי בזמן שתורג'מן עמד על קו החילוף, והוא כוון כמובן למאמן רוני לוי, שממשיך לתת קרדיט למי שבעיניי לא מתאים לקבוצה. האם גם אנחנו ראויים לחרם? מהם הקריטריונים? בעיניי, עמידה של כל השחקנים, גם הנעלבים, במרכז המגרש תוך סבב כפיים של 360 מעלות, היתה זוכה למחיאות כפיים חוזרות והיתה חוסכת את הכותרות המביכות של היום.

מעבר לכך שלמחאה מצד השחקנים יש ניחוח היבריסי, התוצאה של מהלך כזה עלולה להיות הפוכה ובלתי הפיכה. משבר האמון בין האוהדים לשחקנים לא נפתר במחי ארבעה שערים, החשדות כלפי הבחישה בחדר ההלבשה מצד שחקנים בניון בכירים רק מתחזקים, ופתאום ההפסד הבא עלול שלא להתקבל בסלחנות אוטומטית שכזאת. הרי הסכנה הכי גדולה בכל מערכת יחסים היא כאשר אחד הצדדים מרגיש שהוא נלקח כמובן מאליו. אתמול השחקנים הביעו בדיוק את זה. אתם משלמים כדי לראות אותנו, אתם עוזבים משפחות ואהבות, אתם מגיעים מרחוק, אתם קונים מרצ'נדייס, אתם שרים יותר מ-90 דקות, וכן, אתם תמשיכו לעשות את זה גם אם לא נגיד לכם תודה.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ירוק עד, כללי, רגל של מחלוקת, שאלות ברומו של אדם, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על "מחאת השחקנים": בעד או נגד?/ פוסט משותף של הופמן ויניב!

  1. הופמן הגיב:

    אגב, אם תהיתם לגבי העמדה של מתי בנושא – הוא מחכה לראות מה הרוב חושב, ואז הוא יודיע מה היא.

    אהבתי

  2. Perla הגיב:

    לא יודע אם שמתם לב אבל הכרוז נמנע מלנקוב בשמו של רוני לוי בעת הקראת ההרכבים. את הוכנבוים הוא דווקא אזכר

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    וואלה הופמן, כמו בהרבה וויכוחים אין לי דעה, במקרה כזה אני עומד ליד המתווכחים ואומר לכל מי שמדבר שהוא צודק.
    בעיקרון נוכחתי לראות, במיוחד השנה, שלחלק גדול משחקני מכבי ומאמנה יש שק של אינטרסים שלא עולים בקנה אחד עם טובת הקבוצה אלא עם טובת עיתונאי החצר שלהם. מצד שני לחלק מהאוהדים ביציע הצפוני כבר מזמן יש אג׳נדות משל עצמם.

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      אני לא יודע אם "לחלק גדול" מהם… אני מניח שכמו תמיד, זה אחד-שניים ועדר שנסחף אחריהם. כנ"ל לגבי הקהל.
      מה האינטרס של המאמן אגב? אני חשבתי (ועודני) שהאינטרס שלו הוא שהקבוצה תצליח, כי זאת ההצלחה שלו וכישלון שלה הוא תמיד כישלון שלו (בעוד שחקנים יכולים תמיד להאשים אחד את השני, את השיטה ואת המאמן כמובן).

      אהבתי

  4. טל הבלגי הגיב:

    כשמתעסקים בקקי החרא צף.

    ובקיצור – תפסיקו להתעסק בזה.

    קהל מזוכיסט ולצערי גם מלא ומתמלא באגו מטופש.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s