אנחנו – מכבי תל אביב: ההר

זה די פשוט. מאז השבוע שעבר, אוהדי מכבי חיפה מסתובבים עם הרגשה לא נעימה בבטן. מין דקירה טורדנית כזו, שבועטת מבפנים ולא עוזבת: נכון, לא הפסדנו בבאר שבע, שמרנו על כבודנו. אבל יכול להיות שתרמנו במו ידינו ללידתה של אליפות רביעית למכבי תל אביב, השנואה שבשנואות, ראשונת העמלקיות, המובי דיק של כל הקפטנים שלנו, מברוך ממן ועד אייל משומר?

אז הסיפור הזה נפתר לעת עתה: לא אנחנו נעניק את האליפות לתל אביב. שיעשו את זה בעצמם. וזה משמח. נכון, השמחה של מי שאינו הגיבור אלא רק משפיע על הסיפור המרכזי היא שמחה קטנה, עלובה כמעט. אבל אל תשכחו להוסיף לה את השמחה לאידם של אוהדי מכבי ת"א (שנאמר "מי שלא ראה שמחה לאיד בבית השואבה, לא ראה שמחה מימיו"); את ההכרה בכך שאנחנו נחותים ממכבי תל אביב בכמה דרגות; ואת השנאה והיריבות ההיסטורית; חברו את אלה ביחד לרגע אחד בו השופט שורק לסיום, ותראו איך מעצמו נפלט לו "ייייש!" גדול.

אז נכון, אולי ה"יש" יצא קצת מוגזם, אבל זה רק בגלל שבנוסף לשמחה היתה בו גם הרבה הקלה, על שלא נלאצנו לחזות בצהובים חוגגים על הדשא של אבי רן. בכל מקרה, מה כולם כל כך מתפלאים שאנחנו מרוצים? פעם ראשונה שלכם בכדורגל?

*

כל היום לפני המשחק היה די רגוע. הרבה זמן לא הרגשתי כזו נינוחות לפני משחק מול מכבי ת"א. חבר מהעבודה, אוהד צהוב, בקושי היה יכול לדבר. אבל אנחנו, לא יודע אם בגלל הרגשת האנדרדוג (אתם הולכים לחטוף ארבעה, אמר לנו רוכב קטנוע כשיצאנו לדרך, שלושה ירוקים, מתל אביב. צחקנו, אבל כל אחד חשב לעצמו שהקטנוען מן הסתם צודק) – או שהיתה זו האדישות של מי שאין לו על מה להתחרות.

הגענו מוקדם למגרש והקפתי אותו, מחכה ליניב שיגיע ומקווה להיתקל בחברים. הרבה אוהדים צהובים באו, מקווים לחגוג פה עוד ניצחון בדרך לאליפות רביעית היסטורית. הם נקהלו במתח ליד הכניסות. האוהדים הירוקים היו מעטים. הם כבר רגילים להגיע ממש לקראת המשחק, בטח במשחקים נטולי חשיבות כמו זה. היחידים שכן כבר הגיעו היו שרועים כמו חרדונים ירוקים על גבעוניות הדשא ליד האצטדיון, מתחממים באור הזרקורים.

ספורט הוא אולי התחום היחידי בו הנינוחות ושלוות הנפש היא קללה איומה. תגרמו לי כבר להיות שוב לחוץ בכל סוף שבוע מחדש. תנו לי לחיות שוב על סף התקף לב. מה אני כבר מבקש. רק לא בריאות.

*

אבל כשהשופט שרק, הכל חזר. היריבות ההיסטורית, הדם הרע בין האוהדים. אין על משחקים נגד מכבי תל אביב. עזבו הזדמנויות ושערים: גם המשחקים עם הכי הרבה גולים ומהפכים לא מרגשים כמו אפס-אפס נטול מצבים נגד הצהובים.

המשחק שלנו… ובכן, לא משהו לעשות ממנו מצגת. החנינו את האוטובוס ברחבה, וכשאני אומר אוטובוס אני מתכוון למטרונית. אני, בניגוד ללא מעט אוהדים, דווקא אהבתי את הציוצים והפוסטים של דקל ויוסי השבוע. טוואטחה לא אשם בהרכב שמעלה רוני לוי. הוא לא צריך לספוג לא קללות ולא גזרים. וההתאחדות של השחקנים מאחוריו היתה יפה ומעוררת גאווה. בכלל, חייבים לציין שלמעט כמה לכלוכים פה ושם, בהתחשב בעונה המזוויעה שעוברת עלינו – אחת הגרועות שאני זוכר – חדר ההלבשה דווקא די מאוחד. אני זוכר בחיפה קליקות וקבוצות פנימיות שפרנסו היטב את "סודות מחדר ההלבשה" בספורט של ידיעות. השנה נראה שחוץ משני המדליפים הקבועים, שאר השחקנים מגנים אחד על השני. אם יש לי משהו חיובי להגיד על מכבי של השנה, זה זה.

בכל אופן, את החזית האחידה שסימנו דקל ויוסי במהלך השבוע, השחקנים הביאו למגרש. קבוצה שמבוססת על שחקני בית כמו דקל, טוואטחה, ריאן ונטע, שחדורים בתודעת מכבי ת"א מילדות, יחד עם שחקנים שהוחדרה בהם היטב התודעה הזו, לא יכולים להתרפס בפניה. ואכן – כמו שאומרים בצרפתית, כולם נתנו את התחת.

לויטה היה אסרטיבי וחסר פחד והראה שהוא יכול להיות בקלות שוער נבחרת סרביה, על הביטחון העצמי וגם השטויות הכרוכות בתפקיד. משומר היה משומר אבל אי אפשר להגיד שלא נלחם. טוואטחה כבר מזמן לא מספק את פריצות המסיללה שלו אבל עשה עבודה טובה בהגנה – כבלם שלישי בעצם, כשריאן מתפקד כמגן נוסף משמאל ועושה את זה היטב (בכלל, ריאן הוא אחד הלוחמים היותר גדולים שלנו). ואליינטה הקריב את הביצים שלו, פשוטו כמשמעו; דקל קינן ברחבה והרחיק את כל הדורסים כמו שהוא יודע; פירס היה נגר, אבל ניסר היטב (עם זאת, כל קשר בינו להתקפה בדיוני בעליל); נטע רץ משחקן צהוב אחד לאחר כאילו שיחק איתם תופסת; אוברניאק נתן אולי את משחקו הטוב העונה, והזכיר מה זה שחקן אירופי -לא אחד שיודע לעבור שחקנים בקלות, את זה יש לנו בארץ בערימות, אלא אחד שיכול לעשות הגנה מצוינת ותוך שניה לעבור למצב התקפי ולשים את ורמוט מול שוער; ורמוט עצמו הזכיר שהוא השחקן המוכשר בארץ כשהוא ער, וכמה חבל שהוא נרדם לרגעים כל כך ארוכים; ופלט שוב הוכיח שהוא בין החלוצים הטבעיים הטובים שיש פה, ושזה לא עולה לו לראש – אולי זה המסלול הבלתי נגמר אצלו מהשלפוחית לקודקוד – והוא לא מפסיק לעבוד גם בהגנה.

בקיצור, כולם הביאו את עצמם, חוץ אולי מעטר, שמחיאות הכפיים מיציע הצהובים כשהתחמם אולי קצת בלבלו אותו. הוא היה חסר חשק לחלוטין, ונראה שקצת נמאס לו התפקיד של התלמיד הבעייתי שמקבל ריתוק לספסל בכל משחק אבל צריך גם להציל את המורה כשהוא נקלע למצוקה, בכל פעם מחדש.

ומויאלי היה לויאלי, ואפילו סיפק מספרת כמו שעטר היה עושה פעם ברחבות של היריבות. וחבשי נזרק למים, והראה שהוא יודע לשחות, וזה חשוב, כי ביום רביעי נצטרך אותו שיסחוב אותנו על הגב הרחב שלו לחוף מבטחים.

*

וכולם היו מחויבים, כמו שהם צריכים להיות במשחק כזה. וזו היתה תזכורת קטנה לד.נ.א שלנו, לזהות הירוקה: לא "קבוצה שמשחקת יפה ומנצחת", כמו שהיינו רוצים אולי לחשוב. לשחק יפה ולנצח זה מה שכולם רוצים, זה התסריט הטוב; אבל זו לא יכולה להיות זהות, כי זהות נבחנת בתסריט הרע –

אלא מועדון מלא עוצמה. חסון, חזק. כזה שכשצריך לעמוד איתן הוא יודע לקפל את כל האצבעות שלו ולהפוך לאגרוף פלדה. מועדון קר-רוח ורגוע, שיכול לשעמם, אפילו להביך לפעמים כשהוא לא מרוכז. אבל כשהוא בא בפוקוס, כשהוא עם הגב אל הקיר, כשכבודו עומד למבחן – הוא מפגין קור רוח ועוצמה.

אנחנו חרב שחושלה באש. ראינו את זה לאורך השנים כששיחקנו מול הקבוצות הטובות באירופה. ראינו את זה במשחקים הגדולים בארץ. נפסיד לקבוצות אירופיות, אבל לא לסנטה קולומה במשחק מכריע. נפסיד למכבי ת"א במשחק חשוב, אבל לא 0-5. יש לנו כבוד עצמי. יש לנו היסטוריה. יש לנו מוניטין.

מועדון הוא תבנית נוף מולדתו, ומכבי היא חיפה: ענק. ענק ישנוני לעיתים, לפעמים משעמם ולפעמים מלהיב ומעניין, אבל תמיד ענק. רכס הכרמל. בתקופות מסוימות מכסה אותנו כר דשא רענן, וזה נעים וכיף. כולנו אוהבים תקופות כאלה, אבל הן לא מגדירות אותנו. קודם כל ולפני הכל אנחנו הר, חברים. אל תשכחו את זה.

והרים לא נופלים. הם היו לפני, הם יהיו אחרי.

*

רוני לוי יודע טוב מאוד שהבונקר הזה לא יקנה לו מקום בלב של האוהדים. שבחיפה מצפים ליותר. אבל הוא ידע שאין לו ברירה: היה אסור לנו להפסיד את זה.

אבל זה לא מספיק. זה פשוט לא הגיוני שרק בשלב כזה, בסוף העונה ועם 30 הפרש מהמוליכה, הוא סוף סוף יצליח לעשות מאיתנו את מה שהיינו אמורים להתחיל איתו – קבוצה שקשה לשחק נגדה.

כרגע אנחנו יודעים על לוי שני דברים: 1. הוא יכול לקחת אליפות כשיש לו את השחקנים הכי טובים וכששאר הליגה חלשה. 2. בכל הקשור להגנה ולבונקרים הוא בסדר, אולי אפילו בסדר פלוס. אבל בכל הקשור למשחק התקפי, הוא משקף אחד לאחד את מה שחלק מהאוהדים אומרים על שחר: עייף, חסר השראה, לא יצירתי, לא מעז, לא מתאים לעידן הנוכחי, ובקיצור – לא יכול להוביל את מכבי חיפה.

זה לא מספיק לרוני לוי בשביל להישאר עוד עונה. זה בטח לא מספיק טוב לשחר, שרוצה להוכיח שכל מה שהאוהדים אומרים עליו לא נכון. שימו לב ששחר עדיין לא הודיע שלוי נשאר (אני מהמר שההודעה הזאת תלויה אך ורק בשאלת אירופה). ושחר כבר הוכיח בעבר שהוא יכול להפתיע.

למזלו של רוני לוי (ואולי לחוסר מזלנו), יש לו שתי הזדמנויות אחרונות להוכיח שהוא גם יודע לנצח, גם כשמדובר בקבוצות טובות מהקבוצה שלו. בגביע זה עלול להיות סיכון גדול מדי להמר על בונקר וגניבת שער. לוי יצטרך לתת משהו מעבר. האם יש לו משהו כזה לתת? אני מנחש שלא. אבל בשביל זה הוא קיבל צ'אנס עד סוף העונה. בואו נראה.