ועכשיו כשקצת התאוששתי

קמתי, כצפוי, לעריפת ראשים רבתי. זה כמובן טבעי והגיוני: במצבי מצוקה, ואתמול היה מצב כזה במשך 90 דקות, אנחנו מחפשים אשמים לפרוק עליהם את הכעס והתסכול.

אצל אוהדים זה נכון במיוחד, בגלל המצב המיוחד שהם נמצאים בו, שאין דומה לו בשום תחום אחר – המעורבות הרגשית העמוקה בכל הנעשה בקבוצה שלהם, לעומת ההשפעה המזערית שיש להם עליה (לא אפסית, כי בכל זאת יש השפעה, במיוחד במצבי קיצון כמו תקופות משבר ובמהלך משחקים). אנחנו כואבים, זועמים ומתוסכלים, ואם כאשר מדובר בבעיה בעבודה שלנו או במערכת היחסים אנחנו יכולים "לעבוד על זה", לקחת אחריות, לנסות לתקן – כאן יש אבסולוטלי שום דבר שאנחנו יכולים לעשות, מלבד להאשים את כולם בצרותינו ולקוות שאותם אשמים ייענשו, יודחו ויפוטרו, כדי להשביע את תאוות הנקם שלנו, ולספק תחליף מעודן לעריפת הראשים שהיינו מבצעים בעצמנו, אם היינו חיים עדיין בימי הביניים או משתתפים ב"משחקי הכס".

אבל אני רואה גם קולות אחרים, מתונים ושקולים יותר (יש לציין שגם אתמול, תוך כדי, היו כאלה שידעו להשמיע אותם, אור למשל. אני לא הצלחתי). ואני אוהב את הקולות האלה, הם נכונים לדעתי. יש לשאת את הפנים קדימה, ולא להתבוסס במשחק המדכא של אתמול. בהנחה שרוצים להשתפר, כמובן, ולא רק לפרוק את הכעס.

*

אז איך משתפרים?

ובכן, יש כמה וכמה בעיות למכבי, זה ברור. השאלה היא מה הן הדחופות מכולן, וגם אילו מהן הן ברמת ההרכב ואילו ברמת הספסל.

(ושוב – אלו לא ממש שאלות שיעזור למישהו אם אנחנו נענה עליהן. ומבחינתנו, כמובן, מה זה משנה מה סדר הדחיפות? הרי אם שואלים אותנו, האוהדים, צריך לתקן את כל הבעיות ביחד, ואפשר לעשות את זה עכשיו. אין לנו סל תקציב לשחק איתו ואנחנו לא צריכים להקפיד על איזה איזון. עבורנו כל העיסוק הזה הוא בסופו של דבר רק מעין משחק, או נתיב לנקז אליו את אותה מעורבות רגשית, כשאנחנו נהיים מודעים מדי לפער המתסכל בינה לבין יכולת ההשפעה. השאלות האלה הן של הצוות האימון והצוות הניהולי – וכאן אנחנו יכולים רק לקוות שהם חדי עין מספיק וטובים מספיק – לפחות כמונו! – כדי לזהות את הבעיות ולתקן).

אז הנה מה שאני חושב – זה מה שאנחנו צריכים לתקן אצלנו בשביל קבוצה טובה ברמה של אליפות (בעונה הבאה, מן הסתם), וגם הצלחה באירופה:

שוער – אחלה.

הגנה – בהנחה שהבלם החדש טוב, אז הוא ומארק זה נהדר, ודקל זה יופי של ספסל. מימין יש את גארי, והוא אמנם לא מספיק טוב התקפית אבל הגנתית הוא נפלא, וגם מספק מנהיגות ואופי. בהנחה שאפשר לשפר אותו גם התקפית, ואני מאמין שאפשר, אז הוא באנקר.

אבל צריך מגן שמאלי. מילא שמוסה לא טוב התקפית, אבל הוא גם לא מספיק יציב הגנתית. אם כבר מישהו לא יציב הגנתית אז כבר עדיף את סאן שעולה על מוסה התקפית.

קישור אחורי – בהחלט בעיה, כי נטע לא יכול לבד (וגם נמצא בתקופה פחות טובה), ולואצק אין מחליף כשהוא פצוע. מה שכן קצת שוכחים זה שואצק היה חצי פצוע מול בית"ר, ולא שיחק במשחקים האחרונים והנוראים שלנו. כשהוא היה עם נטע ביחד, הם הצליחו לעצור את שתתי הקבוצות הטובות בליגה. כך שלדעתי לפחות זו לא בעיה בהרכב הראשון אלא יותר של עומק. עוד קשר אחורי או 50-50 לאיים על ההרכב, או אפילו יותר טוב – לעלות בהרכב ולשלוח את נטע להיות מחליף ברמה הכי גבוהה שיש על הספסל. בינתיים, כי אני כן חושב שלנטע יש פוטנציאל להיות קשר ברמה הכי טובה שיש כאן.

קישור קדמי – בעיה יותר חמורה מבחינתי. אני חושב שגילי גאון ברמה אירופית, ובטח ישראלית. אלא שיש משחקים שהוא לא מגיע אליהם, והוא נוטה להיעלם לפעמים במהלך משחק (דווקא קצת השתפר בזה העונה). לכן צריך אלטרנטיבה טובה גם שם – בטח כשקהת לא ממש מוכיח את עצמו בתחום הזה (לא בדיוק הסגנון של ורמוט, אבל קשר התקפי, שלא מספק את הסחורה בינתיים). אם כבר, אז מעדיף שיביאו שחקן ברמה גבוהה בתפקיד של קהת, ליד ורמוט, ושקהת יהיה האקס פקטור מהספסל

חלוץ – לא יזיק. עטר יכול לשחק שם מצוין אבל צריך עוד מישהו, ועושה רושם שרוקאביצה לא מספיק טוב בשביל התפקיד הזה. פלט אחלה לרמת הליגה, אבל לא חלוץ פותח בשבילנו אם מדברים עכשיו על רמות אירופיות, וכנראה שגם לא מספיק טוב לספסל ברמות האלה. צריך מישהו שיכול להיכנס ואתה יודע שמה שלא יהיה, הוא יביא שינוי. פלט לא שם. על גוזלן אין מה לדבר בכלל.

אגפים – צריך. מוגרבי אולי טוב לעומק הספסל, וגם זה לא בטוח. יצטרך להשתפר הרבה בשביל זה. רוקאביצה צריך לחזור לכושר שהפגין בבית"ר, ואז לדעתי הוא טוב מספיק להיות על גבול ההרכב הפותח.

*

בקיצור, אני חושב שאם אנחנו מדברים על קבוצה לאליפות וברמה אירופית, אנחנו די מכוסים מבחינת השלד: יש לנו שוער, שני בלמים (בשאיפה), מגן ימני, חצי קישור אחורי, ואצק, ורמוט, עטר. כלומר 7-8 שחקנים כבר יש לנו, אנחנו צריכים עוד עוד שלושה-ארבעה – אבל ממש טובים – להרכב הפותח. מי שיורד מההרכב – דקל, רוקאביצה, קהת, אולי נטע – יכול להיות ספסל טוב.

ולפי סדר החשיבות, לדעתי: קשר התקפי, מגן שמאלי, חלוץ. ואז קשר אחורי/50-50.

*

הבעיה היותר גדולה מסתמנת כרגע דווקא בעמדת המאמן. והבעיה עם הבעיה הזו היא שזה בעיני התפקיד הכי חשוב בקבוצה, הבמאי, ה"מחבר" (בתיאוריות הקולנוע הצרפתיות) – מי שאחראי על הרכבת כל המרכיבים יחד ואז הובלתם אל המטרות שהוצבו לו. השחקנים יכולים להיות כאלה או אחרים, אבל כבר הוכח (ולא רק במקרה לסטר או אתלטיקו אלא גם בליגה שלנו) שמאמנים טובים יכולים להוציא מסגל מוגבל יותר ממה שיש בו "על הנייר", ושמאמנים לא טובים לא יכולים להוציא מהשחקנים אפילו את המינימום.

בקיצור, אם מה שמסתמן נכון (רק משחק אחד או שניים באמת טובים היו לנו העונה; ויותר גרוע – לא ניכרת מגמת שיפור) – זו עשויה להיות בעיה קשה.

אבל אני כן מאמין (ואמרתי את זה בשנה שעברה גם בהקשר רוני לוי) ביכולתם של אנשים ובעלי מקצוע להשתפר ולתקן במקומות שהם פחות טובים בהם, או לפחות למצוא את האנשים הנכונים להשלים אותם במקומות האלה

יש רק לקוות שמולנסטין הוא מסוג האנשים האלה – יותר בשבילו מאשר בשבילנו. לנו תמיד תהיה את השנה הבאה. אבל אם רוני לוי בסופו של דבר מצא את עצמו בשנה שעברה (גם אם לא הציג קבוצה מרשימה, לפחות עמד במטרות שהציבו לו), אז כל אחד יכול.

*

אבל אין לי באמת מושג. אם היה לי, הייתי שם ולא כאן, משקיף מהצד ומקשקש על מה צריך או לא צריך לעשות. אני לא יודע יותר טוב מאף אחד אחר, בטח לא בצוות המקצועי, ומן הסתם גם לא יותר טוב מהרבה מאוהדים. זה רק שעשוע, משחק. אבל זה משחק מהנה. חוץ מהקטעים שהוא מדכא.

מצחיק לראות מהצד אוהדים דנים ברצינות גמורה מי צריך להביא לקבוצה ואת מי לשחרר. קצת כמו ילדים שיושבים על שטיח עם צעצועים וממציאים להם הרפתקאות

— Nir Hoffman (@ho_ff) December 26, 2016

(תיכנסו לציוץ ותראו את התגובות. אורח מפתיע הגיע לבקר, וזה היה משעשע)