מונדיאל מון אמור/ מתי סין-קרונה

1982, קרית חיים.

אבא הביא הביתה טלוויזיה צבעונית. כילד בן שבע זה היה כמו הומצא הגלגל. בגיל שבע באמת הומצאו גלגלי חיי. מכבי בליגה הלאומית, בלבנון מלחמה, מתחיל לקרוא עיתונים, לעצב דעה, לעצב זהות. הדבר הראשון שאני זוכר מהילדות – גיל שבע, אבא מביא טלוויזיה צבעונית.

ביום שאחרי, הגלגל מוצב במרכז הסלון וכל המשפחה, גם אמא, רואה כדורגל. מונדיאל בספרד, העולם נצבע בטרי קולור, גם המלחמה בלבנון. עוד יום עובר וכל המשפחה בסלון חוץ מאבא. אבא בלבנון. בטלפון, פעם בשבוע אני מספר לאבא מה ראיתי. הוא מקווה שהמלחמה תגמר עוד לפני שתתחיל הליגה והוא יוכל לקחת אותי לקרית אליעזר. אני מספר לו על ברזיל ועל פלקאו, ואיך הוורידים בולטים לו מהזרועות כשהוא רץ בטירוף אחרי שהבקיע גול.

"תיקח אותי למונדיאל?", שואל את אבא. הוא עונה: "כשהמונדיאל יהיה בלבנון".

בטלוויזיה כדורגל בצבע ועולם שמתחלק לשחור ולבן, טובים ורעים. בחדשות מלבנון מנסה לזהות את אבא ואצטדיוני כדורגל. בלילה שאחרי המשחק של ברזיל נגד איטליה, אני מחליט שהחלום שלי הוא לנסוע למונדיאל, ובאמת זה מה שאני חולם. בבוקר מתחיל לארוג את המציאות מתוך החלום. מנסה לחשב מתי זה יקרה. 1986 אהיה בן 11, 1990 אהיה בן 15, 1994 אהיה בן 19 ובצבא. 1998. 1998. בן 23. 1998.

***

1990, קרית חיים.

נערים בני 15 כבר חולמים על טיול אחרי צבא ועל איבוד הבתולים, ובינתיים מסתפקים בקלטות פורנו מחתרתיות שקנו אצל הימאים למטה בעיר. אחרי שנגמר הסרט מתערבבים סיפורים על הודו ודרום אמריקה בשיחות על בנות. בעיתון כתוב שהמונדיאל עוד שמונה שנים יערך בצרפת. הודו ודרום אמריקה לא מעניינות אותי, בנות כן. חולם על פריז ומחפש אצל הימאים סרטי פורנו עם נשים גונחות בצרפתית.

***

1993, בסיס רמון, עבודות רס"ר.

לידי עם הטוריה בערוגת הירק של הבסיס, בחור שלא הכרתי. "מה, גם מילואימניקים עושים עבודות רס"ר?" שואל אותו. "אני לא מילואימניק. הגעתי לפה לפני שבוע", הוא עונה בקול ילדותי. "שחר", הוא מושיט לי את היד. "נעים מאוד. מתי", אני טופח לו על הכתף ושנינו ממשיכים לעדור ביחד ולא מפסיקים לדבר.

***

1996, בסיס חצור, מבצע ענבי זעם.

אני ושחר שוכבים זה לצד זה, מותשים מחימוש המטוסים שנוחתים כדי להמשיך לעלות על לבנון וסופרים את הימים למונדיאל. עוד מעט נשתחרר. בעצם אני אשתחרר, הוא יישאר עוד שנה קבע. הפז"ם דופק. לא לשחרור, הפז"ם דופק ליוני 1998, נשארו עוד שנתיים. העברנו כבר שלוש שנים בתכנונים מתחת לכנף מטוסי האף 16. הוא חמש, אני מכונאי ולשנינו אותו חלום.

***

נובמבר 1996, בסיס תל השומר.

יוצא משערי הבקו"ם אל העולם הגדול ומחפש איך להעביר את הזמן. החברים מתכננים את הטיול להודו ולדרום אמריקה. אני נשאר בארץ, מחפש איך להעביר את הזמן. עובד אצל קלוד בקיוסק כדי להעביר את הזמן. הזמן לא זז ובינתיים מסביב מתחילים ללחוץ שאתחיל לחשוב מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. אני מצדי יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כבר 14 וחצי שנים אני יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי – אני רוצה לנסוע למונדיאל. בינתיים, כדי שיעזבו אותי בשקט, מחפש בעיתון את מה שהם רוצים שאעשה עם החיים שלי. חושב על לימודים, אבל שנת לימודים מסתיימת ביולי והמונדיאל מתחיל ביוני.

בזווית העיתון רואה מודעה להרשמה למכינה בטכניון – תחילת לימודים: יולי 97', סיום המכינה: מאי 98׳. ניגש עם המודעה לאבא ואמא ומשקר שמצאתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. הם מתרגשים. שומע בלילה את אבא אומר לאמא שבחיים לא האמין שהבן שלו ילמד בטכניון. "מי הולך ללמוד שם?", אומר לעצמי וממשיך, "כולה מחפש מקום נוח ושקט לשבת עד המונדיאל".

***

אוקטובר 1997, חולון.

שחר משתחרר, ושנינו נכנסים למשרד הנסיעות של שאשא בחולון ויוצאים ממנו עם חבילה למונדיאל. עשרה ימים, שני משחקי רבע גמר, שני משחקי חצי גמר, משחק על המקום השלישי והגמר. תמורת 12,000 שקלים קנינו את עולמנו ולא נשאר לנו עודף. מי צריך עודף? מלווה מאבא של שחר כסף לנסוע הביתה לקרית חיים.

***

מאי 1998, הקפיטריה בבניין המכינה בטכניון.

יושב עם כמה חברים מהמכינה. הם מחליטים ללכת ללמוד הנדסה אזרחית, מבקש שירשמו גם אותי למרות שאין לי מושג מה זה אומר, זה גם לא משנה כל כך. נוסע משם לשדה התעופה לחכות לחברים שחוזרים מהודו ודרום אמריקה. הם חוזרים רזים, נסערים ומודלקים. אומר להם שעכשיו תורי. הם שואלים אם יש פה בארץ מה לעשן. חוזר לשבת אצל קלוד בקיוסק ולספור את הדקות. אמא מחפשת אותי כדי להגיד לי שאני יכול לעבוד בינתיים ברמב"ם בתור סניטר. לא יודע כל כך מה זה סניטר אבל זורם איתה. ב-2 ביולי אני ממילא כבר לא שם.

***

26 ביוני 1998, בית החולים רמב"ם.

בדרך לעוד לקוח מרוצה שלא מחכה שאעביר אותו כלאחר כבוד מפנימית ד' לחדר הקירור, עובר בקפיטריה לראות קצת עיתון. בשער האחורי תחזית מזג אוויר והתקף לב. "שערוריית הכרטיסים למונדיאל" צורחת הכותרת, ככל שכותרת שער אחורי יכולה לצרוח. חושב אולי אני מת. זמן טוב להתאבד עכשיו. במאתיים מילה מספרים, לצד התחזית, שפיפ"א תפסה יושבי ראש של התאחדויות אפריקאיות מוכרים את הכרטיסים שקיבלו לספסרים, וביטלה את הכרטיסים שהובטחו לסוכנויות נסיעות בישראל ובעולם.

הורדתי את חלוק הסניטר, הבר מינן המשיך לא לחכות לי בפנימית ד׳, ותפסתי רכבת לסוכנות של שאשא בחולון. שאשא חיכה ליד הדלת מחוץ לסוכנות כדי להגשים חלומות של חו"ל לכל המזדמן, ובין לבין גם לגנוז לי את החלום. נופפתי לו מרחוק בעיתון והוא הבין מיד, משך בכתפיו, פרש לצדדים ידיים ריקות והכניס אותי פנימה.

"כרטיסים למשחק על המקום השלישי אתם רוצים?", שאל וידע שתשובה לא תגיע. רשם שני צ'קים בסך 12,000 שקלים על שמי ועל שם שחר. החלטתי ללכת להחזיר לאבא של שחר את הכסף שהלווה לי לרכבת.

***

אחרית דבר שהיא פתח דבר לחיי הבוגרים:

אם תרצו פעם לדעת איך נראה חלום שמתנפץ, צלמו עצמכם ישנים מול מראה שבורה. אל תשאלו אותי.

חזרתי באותו יום לקחת את המת שלא חיכה לי בפנימית ד' אל חדר הקירור. המקררים המלאים החזירו אותי לפרופורציה בקרירותם המאיימת על סוף יוני המהביל.

***

אחרית דבר שהיא פתח דבר לחודש הקרוב:

אוקטובר 2017, חולון.

חלמתי בלילה שאני ילד בן שבע, קונה מסטיק בזוקה בקיוסק של קלוד. בעתידות כתוב: בגיל 43 תגיע למונדיאל. קיקי מתקשר להודיע שהשיג כרטיסים ושבגיל 43 אגיע למונדיאל.

חלומות של ילד בן שבע נראים אותו דבר אצל איש בן 43. בסרט "פיגומים", מבקש עמי סמולרצ'יק הנהדר כמשימה לתלמידי כיתת הספרות שלו, לשאול את ההורים שלהם אם הילד שבהם עדיין חי או מת או מפרפר. חוזר מהסרט ואומר לבתי שאם המורה בבית הספר ישאל, תעני לו מיד שהילד שבאבא שלך עדיין חי, כל עוד נשארה בו התשוקה להגשים חלומות של ילד בן שבע שקוראים לו אבא שלך.

*

מתי סין-קרונה