יומונדיאל: לפעמים חלומות מתגשמים

הנשימה חזרה לסדרה אחרי הולנד-ברזיל, רק בשביל לעצור שוב בדקה ה-120 של משחק נחמד, לא מדהים, אבל עם סיום חלומי.

***

אין כמו ספורט להפעיל את הדמיון ולשחרר את ניצרת החלומות. החלום הכי נפוץ, אני חושב, הוא "הגול המכריע", שבשל הנסיבות נפוץ יותר בגרסת "הסל המכריע". נבטא זאת בצורת חוק: אין ילד שעומד מול סל לבדו וזורק, שבראשו (ובמקרים החינניים יותר, גם בקול רם) לא תישמע לפני הזריקה הספירה אחורה "10, 9, 8…". הוא יזרוק תמיד אחרי "1", ולא מאית שניה לפני, ובדרך כלל יחטיא. אבל בפעם האחת שיקלע, הקהל יריע ויעטוף אותו באהבה, והילד יחייך, ובמקרים החינניים יותר, ירים ידיו באוויר.

יש חלומות-ילדות (מה שלא אומר שהם מפסיקים עם סוף הילדות, רק מתמעטים) שלא כל כך נעים לדבר עליהם. כמו אלה בהם אתה מת. אני לא מתכוון לפינטוז שאתה מת כדי לדמיין את רגשות האשמה של הסביבה או את המלים הטובות שאומרים על קברך (העיסוק באלה מביך מדי גם בשבילי), אלא על החלומות ההירואיים בהם אתה מקריב את עצמך כדי להציל אחרים. דוגמה קלאסית לחלום כזה היא "הקפיצה על הרימון". דוגמה אחרת היא "הזינוק לגלגלי מכונית כדי להציל ילד קטן". את חלומות המוות אנחנו לא נוהגים לחלוק עם אחרים, גם כי עצם החלימה והפנטזיה היא עניין שנחשב ילדותי (ולפעמים מגוחך) וגם כי יש משהו מביש בלהודות שאתה מפנטז לפעמים על מוות, אפילו אם המוות הזה מגלם בתוכו הקרבה.

המקבילה הספורטיבית לחלום "לקפוץ על הרימון"*, הוא חלום "לעצור את הכדור ביד על קו השער". אם הפנטזיה הנפוצה היא לחרות את שמך בנצח בזכות סל או גול ניצחון שהופך אותך לגיבור בחייך, הפנטזיה האולטימטיבית ההפוכה היא להפוך לגיבור במותך, להציל את הקבוצה על ידי המוות שלך. בכדורגל, הדרך לעשות זאת היא אחת: לעמוד על קו השער ולהציל גול ביד בדקה ה-90. ההשלמה של החלום, שלא מתרחשת במציאות כמעט אף פעם, היא שבועט הפנדל יחטיא אותו, וקבוצתך תינצל.

לואיס סוארז האורוגוואי הגשים אתמול חלום כזה כשמת בשביל אורוגוואי. הוא נעמד על קו שערו בסוף הזמן של סוף הזמן והחליט – החלטה של מאית שניה – שעכשיו הוא מקריב את גופו (מילולית) עבור הקבוצה, ויהי מה. בפעם הראשונה הוא הדף את הכדור ברגל. בפעם השניה הוא הדף אותו ביד. הוא ידע שזה יכול לקרות. הוא ידע שאם זה יקרה, הוא גומר לעצמו את המונדיאל. אבל אינסטינקט ההקרבה העצמית למען הקבוצה היה חזק אצלו מאינסטינקט ההישרדות האישית.

ומה שהיה מרגש, זה שהחלום הוגשם עד הסוף, כולל הכל ויותר מזה. זו היתה הגשמת חלום לפי הספר (ספר החלומות, כמובן). זה לא היה בדקה ה-90, אלא ה-120. זה היה בשניות האחרונות של הדקה הזו. וכמו בחלומות, הפנדל הוחטא. וכמו בחלומות, אורוגוואי ניצחו בפנדלים. רוב הקביעות ניתנות לויכוח, הם נשענות על מצבים מורכבים, מצבי ביניים, מצבים לא ברורים. כאן אפשר לומר חד משמעית – סוארז הציל את אורוגוואי. והכי יפה היה לראות אותו ממרר בבכי אחרי ההרחקה כמו ילד קטן, וכמו ילד קטן מכסה את עיניו ומציץ על הפנדל דרך האצבעות, וקופץ משמחה כשהפנדל הוחטא כמו ילד קטן, ילד שהגשים חלום סודי והפך לגיבור.

נכון, יש סיכוי שאורוגוואי תגיע לגמר וסוארז יחזור לשחק שם, אבל גם יש סיכוי שרסיסי הרימון יפגעו בספר התנ"ך. הסבירות היא בערך אותו דבר. סוארז כנראה לא יהיה בגמר, אבל הוא יהיה גיבור לאומי באורוגוואי. הוא יהיה האיש שקפץ על הרימון עבורה. אני לא יודע איזה חלום יותר גדול – להופיע בחצי גמר המונדיאל או להיות גיבור לאומי. מה שבטוח, על שמו של סוארז – שבמותו ציווה לאורוגוואי את החיים – ייכתב פרק שלם בתולדות המונדיאלים.

***

ולמשהו אחר, שלא קשור למונדיאל (ולכן אכתוב על זה מעט), אבל בהחלט קשור לחלומות. החלום הגדול של כל ילד אוהב ספורט באשר הוא, זה לעלות על הדשא בזירה המרכזית של הספורט העולמי במדי קבוצת על. יוסי בניון הולך לעשות את זה, בזירה הכי מרכזית שיש, באחת הקבוצות החזקות בעולם.

אני אוהב את יוסי בניון ועוקב אחריו כבר הרבה שנים, בהרבה קבוצות. אפשר לומר שגדלתי יחד איתו, או שהוא גדל לנגד עיני. מה שאני אוהב בסיפור של בניון (שאולי ארחיב עליו אחרי המונדיאל), מעבר לאופי המיוחד של הבחור, זה את הסבלנות הבלתי רגילה שלו, סבלנות לא אופיינית לשחקנים ישראליים. סבלנות שרק בעזרתה מגשימים חלומות.

ובזכות הסבלנות העצומה הזו, יוסי עומד להגשים חלום נוסף. יוסף מגשים החלומות. ובגלל שגדלנו איתו וההזדהות איתו היא כל כך גדולה – כשהוא מגשים חלומות שלו, הוא מגשים חלומות של כולנו.

אז אנחנו לא מכירים אישית וסביר להניח שהוא לא קורא פה. אבל אני מרגיש שאני מכיר אותו שנים רבות, היכרות קרובה מאוד (כשרק מסך מפריד בינינו), ולכן אני מרשה לעצמי לאחל: מזל טוב יוסי, אוהב אותך.

סוארז מתכונן לפגישה עם 72 רשתות

*את ההשוואה היפה והמדויקת של מעשהו של סוארז ל"קפיצה על הרימון" שאלתי מתומר חרוב מהבלוג של רונן דורפן.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, יומונדיאל, כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על יומונדיאל: לפעמים חלומות מתגשמים

  1. בני תבורי הגיב:

    לגבי סוארז, אני בהחלט מבדיל בין המעשה שעשה והמשמעות של ההקרבה למען הקבוצה, לבין יד האלוהים של הארגנטינאי המאוס או של הנרי. מקווה שלא יחמירו איתו.
    כאוהד ליברפול חבל לי על העזיבה של יוסי. הוא תרם ויכול היה לתרום עוד הרבה במיוחד אחרי בניטז.
    מבחינתו הוא עשה צעד נבון למרות שאני לא רואה אותו מקבל יותר מידי דקות על הדשא. הוא הגיע במקום ג'ו קול שממילא לא שיחק הרבה ולא בגלל שלא היה טוב מספיק, אלא שהקישור שם עמוס לעייפה. איך שלא יהיה, אני מאחל לו בהצלחה למעט שני משחקים…
    ללא יוסי וליגת האלופות נראה לי כי לא נזכה לראות את ליברפול הרבה בשידורי הספורט השנה.

    אהבתי

  2. הופ הגיב:

    בני, גם אני מבדיל בין המקרים למרות שבבלוג של רונן הצליחו לגרום לי לחשוב על זה כמה וכמה פעמים. אני חושב שעיקר ההבדל הוא לא משהו שאפשר להסביר, אלא זה שאנחנו יודעים שהיינו עושים בדיוק אותו דבר במקומו, ולפחות אני לא הייתי עושה את מה שעשו הנרי והארגנטינאי המאוס.
    לגבי יוסי, גם לי נראה שהוא לא יקבל הרבה דקות אבל מצד שני ככה חשבתי גם כשהגיע לליברפול :) לבחור הזה יש נטיה להפתיע בכל פעם מחדש.

    אהבתי

  3. סקאוזר הגיב:

    בניון היה כבר על הדשא בזירה המרכזית של הספורט העולמי במדי קבוצת על, הקבוצה שאיתה שיחק בחצי-גמר ליגת האלופות, הקבוצה שאיתה סיים במקום השני בליגה האנגלית מרחק 4 נקודות מהאליפות, למעשה הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי, עם 18 אליפויות לעומת ה-4 של צ'לסי, עם 5 גביעי אירופה לעומת ה-0 של צ'לסי, ממש אותה קבוצה שרק לפני חודשיים אופיו הצנוע והמיוחד גרם לו להכריז קבל עם וסקיי ספורטס שהוא מאושר בה ומעוניין לסיים בה את הקריירה שלו, ממש אותה קבוצה שבמדיה הוא ככל הנראה ראה הרבה יותר דשא משיראה במדי קבוצתו החדשה –
    אבל כנראה שאז הוא נזכר בעוד שני חלומות שרצה להגשים לפני סוף הקריירה:
    מענק חתימה נוסף, והעלאה בשכר.

    עם כאלה חלומות רומנטיים, באמת איך אפשר שלא להתאהב.

    אהבתי

  4. הופ הגיב:

    סקאוזר, LOL

    אהבתי

  5. פראליה הגיב:

    סקאוזר, אתה נשמע מריר משהו. למרות שבניון אינו ברכש האולטימטיבי שחלמתי עליו ככחול (למרות שאני מאד מחזיק ממנו) אנא זכור שבניון תיכנן את הקריירה שלו בצורה מושלמת, בכל מעבר הוא קפץ שתי מדרגות מבחינת המקום אליו הגיע. אני לא בטוח שהרכישה לו היא חיזוק לצ'לסי (בפני עצמה ובמיוחד במקום ג'ו קול, שחקן מוכשר וצעיר ממנו) אבל בכל מקרה קשה לחשוב על שחקן שביצע מעברים מתוכננים כאלה לאורך הקריירה בזכות יכולת על המגרש ותמיד יותר גבוהה מהמצופה כשחתם.

    אהבתי

  6. קובי הגיב:

    שאלת תם,ברשותכם, ואני מקווה שאנ'לא מקפיץ לאף אחד ת'פיוזים פה:
    הארגנטינאי "הזה" ממש מאוס?
    בגלל "נגיעת היד האלוהית" או משהו שפיספסתי?
    למה הנרי אינו "הצרפתי המאוס"?
    לאחרונה, במהלך המונדיאל, הוא גילה צדדים חביבים, חמים (כמעט ילדותיים) באישיותו. כן, עדיין יש לו יציאות מגונות אבל את עונשו הוא קיבל קבל עם ועולם, בשידור ישיר, כשהגרמנים הסימפטים קרעו לו ולמסי את הצורה.
    ועדיין, אני תמה – מדוע הוא כה מאוס עליכם?
    משהו שפיספסתי?

    אהבתי

  7. הופ הגיב:

    קובי, ברוך הבא ותודה על התגובה.
    לא נראה לי שאתה מקפיץ למישהו את הפיוזים, אתה מוזמן תמיד להיכנס ולהגיב ולהגיד מה שאתה רוצה. אם זה ימצא חן בעיני, כמו התגובה של סקאוזר* למעלה, אחלה. ואם לא, עוד יותר טוב, נותן לי סיבה לכתוב ;).
    אני מניח שבעיני בני הארגנטינאי הזה מאוס בגלל יד האלוהים, הקרדיט שהוא מקבל מהתקשורת וסיבות אחרות, שהוא יכול לענות עליהן. האמת היא שלא חשבתי יותר מדי כשציטטתי את הכינוי שבני נתן לו, אבל אני יכול להגיד שגם בעיני יש בו משהו מאוס – האגו שלו, הביטחון שלו שאלוהים רוצה אישית בהצלחתו, כל תשומת הלב שנדמה שהיא סם החיים שלו. אני אישית נולדתי לתקופה בה הוא היה כבר בסוף דרכו, שמן, מסומם ונחשב לליצן. לא חוויתי (לצערי) את שיאו, כך שאין לי כמעט זכרונות טובים ממנו. במונדיאל הזה למדתי להכיר צדדים קצת יותר חביבים וחמים שלו, כמו שאתה מציין, אבל איכשהו תמיד אני חושד שגם החום שהוא משדר הוא רק במטרה לקבל חזרה, ושכל הצדדים הילדותיים והחביבים הם רק ניסיון למקד אל עצמו את המצלמות. בהחלט ייתכן שאני שבוי בדעה קדומה, אבל האיש נראה לי אגו מניאק רציני.

    *סקאוזר, אם אתה קורא פה, תדע שהתלבטתי אם לענות לך תגובה ארוכה על מה בדיוק אני חושב על מעמדן של ליברפול (אכן מועדון על) וצ'לסי (קבוצת על) כיום ועל זה שקשה לי לשפוט את בניון על שהוא רוצה להבטיח את עתידו (כמו כולנו), ובסוף החלטתי שהתגובה שלך כל כך יפה, שנונה (ומדויקת במובן מסוים, שהוא בדיוק המובן ה"בצד שני-י" שאני אוהב), שאין לי מה להוסיף עליה (ועכשיו הוספתי בדלת האחורית. אתה מוזמן כמובן להגיב).

    אהבתי

  8. קובי הגיב:

    הופ ידידי כאחי לי,
    חן חן על התשובה האינפורמטיבית ועל כך שקיימת מצוות הכנסת אורחים, לא גזרת אותי לגזרים.
    כי אני, בעוונותי, גזיר לחלוטין.
    לגופו של עניין – על כרי הדשא מתרוצצים לא מעט אגו-מנייאקים שמרגישים שנמשחו למלכות. ראה ערך רולנדו (לדורותיהם) וכו'. יוצאי הדופן, לטעמי, הם מסי ורוני וויין, והם (יאללה, זרוק פנימה את שאבי כמובן) אלו שמצביעים על הכלל.
    לא הייתי קורה להם מאוסים. עדיין לא.
    דווקא בתבוסתו התגלה מרדונה באנושיותו, התנהג באצילות מה. לא ברח מאחריות, ירד לדשא לנחם את שחקניו ההרוסים.
    קיבל קרדיט.
    ———–
    בנושא אחר – האם הבלוג הזה מתקפל בקרוב, עם שריקת הסיום למונדיאל?
    מקווה שלא.
    אתה מראה כישרון מוכח ואני תקווה שלא תחסל ת'בסטה, תשאיר את החנות פתוחה.
    אשמח לבקר, לשים אותך על הכוונת (כשצריך) ולשלוח פרחים (אם אני ממש מוכרח).
    אך תלך לאף מקום, יהיה (יותר) משעמם בלעדיך.

    אהבתי

  9. הופ הגיב:

    קובי ידידי הגזיר (LOL), אתה צודק בעניין ריבוי האגו מניאקים המציפים את מדשאות תבל, וגם על השמות שהזכרת אני לא חולק. עם זאת, אני חושב ש"מאוסים" היא הגדרה שמעידה יותר על היחס האישי של הכותב למושא הכינוי מאשר על איזו מציאות אובייקטיבית (עד כמה שיש כזו), ובד"כ היא נוצרת מסלידה/ טינה/ שנאה אישית לאדם מסוים שנפגשת עם מציאות בה האדם הזה נראה כל הזמן ובכל מקום (ולכן "מאוס" = נמאס לי לראות אותו). לגבי מראדונה, אצל רבים מהאנשים שאני מכיר מתקיימים שני הצדדים במשוואה. אני לא יכול לדבר במקום בני, אבל בי יש טינה מסויימת כלפי דייגו (לא הייתי אומר סלידה או שנאה) – ואין ספק שבמונדיאל הזה ראו אותו בכל מקום כל הזמן, המצלמה לא יכלה להתעלם ממנו ולו לעשר דקות רצופות. עם זאת אני מסכים שהאצילות המסוימת אותה גילה במהלך המשחקים וגם בסופם גרמה לי לראות אותו באור קצת שונה, ושעכשיו גם אצלי יש לו קצת יותר קרדיט.
    ובנושא האחר – אני לא מתכוון לקפל את הבסטה אך עדיין לא החלטתי מה תהיה מתכונת הבלוג מעתה. היום או בימים הקרובים אעלה פוסט שמרחיב בנושא. בכל מקרה, תודה רבה לך. הפידבק הזה חשוב לי ועושה לי טוב, ובוודאי מחזק אותי בהחלטה להמשיך את הבלוג.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s