יומונדיאל: לפעמים חלומות מתגשמים

הנשימה חזרה לסדרה אחרי הולנד-ברזיל, רק בשביל לעצור שוב בדקה ה-120 של משחק נחמד, לא מדהים, אבל עם סיום חלומי.

***

אין כמו ספורט להפעיל את הדמיון ולשחרר את ניצרת החלומות. החלום הכי נפוץ, אני חושב, הוא "הגול המכריע", שבשל הנסיבות נפוץ יותר בגרסת "הסל המכריע". נבטא זאת בצורת חוק: אין ילד שעומד מול סל לבדו וזורק, שבראשו (ובמקרים החינניים יותר, גם בקול רם) לא תישמע לפני הזריקה הספירה אחורה "10, 9, 8…". הוא יזרוק תמיד אחרי "1", ולא מאית שניה לפני, ובדרך כלל יחטיא. אבל בפעם האחת שיקלע, הקהל יריע ויעטוף אותו באהבה, והילד יחייך, ובמקרים החינניים יותר, ירים ידיו באוויר.

יש חלומות-ילדות (מה שלא אומר שהם מפסיקים עם סוף הילדות, רק מתמעטים) שלא כל כך נעים לדבר עליהם. כמו אלה בהם אתה מת. אני לא מתכוון לפינטוז שאתה מת כדי לדמיין את רגשות האשמה של הסביבה או את המלים הטובות שאומרים על קברך (העיסוק באלה מביך מדי גם בשבילי), אלא על החלומות ההירואיים בהם אתה מקריב את עצמך כדי להציל אחרים. דוגמה קלאסית לחלום כזה היא "הקפיצה על הרימון". דוגמה אחרת היא "הזינוק לגלגלי מכונית כדי להציל ילד קטן". את חלומות המוות אנחנו לא נוהגים לחלוק עם אחרים, גם כי עצם החלימה והפנטזיה היא עניין שנחשב ילדותי (ולפעמים מגוחך) וגם כי יש משהו מביש בלהודות שאתה מפנטז לפעמים על מוות, אפילו אם המוות הזה מגלם בתוכו הקרבה.

המקבילה הספורטיבית לחלום "לקפוץ על הרימון"*, הוא חלום "לעצור את הכדור ביד על קו השער". אם הפנטזיה הנפוצה היא לחרות את שמך בנצח בזכות סל או גול ניצחון שהופך אותך לגיבור בחייך, הפנטזיה האולטימטיבית ההפוכה היא להפוך לגיבור במותך, להציל את הקבוצה על ידי המוות שלך. בכדורגל, הדרך לעשות זאת היא אחת: לעמוד על קו השער ולהציל גול ביד בדקה ה-90. ההשלמה של החלום, שלא מתרחשת במציאות כמעט אף פעם, היא שבועט הפנדל יחטיא אותו, וקבוצתך תינצל.

לואיס סוארז האורוגוואי הגשים אתמול חלום כזה כשמת בשביל אורוגוואי. הוא נעמד על קו שערו בסוף הזמן של סוף הזמן והחליט – החלטה של מאית שניה – שעכשיו הוא מקריב את גופו (מילולית) עבור הקבוצה, ויהי מה. בפעם הראשונה הוא הדף את הכדור ברגל. בפעם השניה הוא הדף אותו ביד. הוא ידע שזה יכול לקרות. הוא ידע שאם זה יקרה, הוא גומר לעצמו את המונדיאל. אבל אינסטינקט ההקרבה העצמית למען הקבוצה היה חזק אצלו מאינסטינקט ההישרדות האישית.

ומה שהיה מרגש, זה שהחלום הוגשם עד הסוף, כולל הכל ויותר מזה. זו היתה הגשמת חלום לפי הספר (ספר החלומות, כמובן). זה לא היה בדקה ה-90, אלא ה-120. זה היה בשניות האחרונות של הדקה הזו. וכמו בחלומות, הפנדל הוחטא. וכמו בחלומות, אורוגוואי ניצחו בפנדלים. רוב הקביעות ניתנות לויכוח, הם נשענות על מצבים מורכבים, מצבי ביניים, מצבים לא ברורים. כאן אפשר לומר חד משמעית – סוארז הציל את אורוגוואי. והכי יפה היה לראות אותו ממרר בבכי אחרי ההרחקה כמו ילד קטן, וכמו ילד קטן מכסה את עיניו ומציץ על הפנדל דרך האצבעות, וקופץ משמחה כשהפנדל הוחטא כמו ילד קטן, ילד שהגשים חלום סודי והפך לגיבור.

נכון, יש סיכוי שאורוגוואי תגיע לגמר וסוארז יחזור לשחק שם, אבל גם יש סיכוי שרסיסי הרימון יפגעו בספר התנ"ך. הסבירות היא בערך אותו דבר. סוארז כנראה לא יהיה בגמר, אבל הוא יהיה גיבור לאומי באורוגוואי. הוא יהיה האיש שקפץ על הרימון עבורה. אני לא יודע איזה חלום יותר גדול – להופיע בחצי גמר המונדיאל או להיות גיבור לאומי. מה שבטוח, על שמו של סוארז – שבמותו ציווה לאורוגוואי את החיים – ייכתב פרק שלם בתולדות המונדיאלים.

***

ולמשהו אחר, שלא קשור למונדיאל (ולכן אכתוב על זה מעט), אבל בהחלט קשור לחלומות. החלום הגדול של כל ילד אוהב ספורט באשר הוא, זה לעלות על הדשא בזירה המרכזית של הספורט העולמי במדי קבוצת על. יוסי בניון הולך לעשות את זה, בזירה הכי מרכזית שיש, באחת הקבוצות החזקות בעולם.

אני אוהב את יוסי בניון ועוקב אחריו כבר הרבה שנים, בהרבה קבוצות. אפשר לומר שגדלתי יחד איתו, או שהוא גדל לנגד עיני. מה שאני אוהב בסיפור של בניון (שאולי ארחיב עליו אחרי המונדיאל), מעבר לאופי המיוחד של הבחור, זה את הסבלנות הבלתי רגילה שלו, סבלנות לא אופיינית לשחקנים ישראליים. סבלנות שרק בעזרתה מגשימים חלומות.

ובזכות הסבלנות העצומה הזו, יוסי עומד להגשים חלום נוסף. יוסף מגשים החלומות. ובגלל שגדלנו איתו וההזדהות איתו היא כל כך גדולה – כשהוא מגשים חלומות שלו, הוא מגשים חלומות של כולנו.

אז אנחנו לא מכירים אישית וסביר להניח שהוא לא קורא פה. אבל אני מרגיש שאני מכיר אותו שנים רבות, היכרות קרובה מאוד (כשרק מסך מפריד בינינו), ולכן אני מרשה לעצמי לאחל: מזל טוב יוסי, אוהב אותך.

סוארז מתכונן לפגישה עם 72 רשתות

*את ההשוואה היפה והמדויקת של מעשהו של סוארז ל"קפיצה על הרימון" שאלתי מתומר חרוב מהבלוג של רונן דורפן.