פסט: לחיץ או אמיץ? ויאיא גם

את רוב הפוסטים שלי לוקח לי הרבה זמן לכתוב, בד"כ משהו בין 3-6 שעות. זה גוזל לי קצת חיים והרבה מילים, ולכן היום ננסה משהו חדש: פסט – פוסט שאני חייב לסיים בחצי שעה. את התחלת הניסוי חוויתם ללא ידיעתכם כרגע, כי את הפסקה הזו כתבתי והרחבתי ואז מחקתי וכתבתי שוב ושוב הרחבתי ותיארתי והסברתי, ושוב מחקתי, ובסוף החלטתי שלא צריך לקשקש יותר מדי כי הנה, נותרו לי רק עוד 19 דקות.

אז קבלו את פסט הראשון.

***

אני ממשיך משהו שהתחלתי לפתח בתגובות לפוסט הקודם. כמו שאני רואה את זה, יש שני סיפורים כרגע במכבי חיפה, שני נרטיבים. במרכז שניהם עומד אלישע לוי. והבחירה בין שני הסיפורים האלה היא זו שתכריע מה אוהד חיפה חושב ומרגיש לגבי עתידה של הקבוצה – אם יש מקום להיות אופטימי או שדיכאון יהיה מנת חלקו העונה או לפחות בזמן הקרוב. ואלו הם הסיפורים:

1. אלישע לחיץ

לפי הסיפור הראשון, אלישע לוי נמצא במצב בו הוא נלחץ בקלות מכל דבר: ההפסד להפועל, הביקורת התקשורתית, לחץ האוהדים, עטר שיושב כסא אחד מעל שחר במשחק (קצת לא קולגיאלי, דונט יו ת'ינק?). הלחץ הזה גורם לו לעשות שטויות ולאבד את הקבוצה ובקרוב את תפקידו, וגורם לנו להיראות לא טוב ולעונה הזו ללכת לאיבוד.

הסיפור הוא כזה: הלחץ על אלישע התחיל בהפסד להפועל בעונה שעברה ואיבוד האליפות, אבל זרעיו נזרעו כבר בזכיה באליפות בעונה לפני. במשך חצי עונה ויותר השחקנים נהנו מכוח ההרתעה שהקנתה להם האליפות הזו, וגלשו על גליו לנצחונות קלים ומרשימים. אבל במקביל הציפיות התחילו להיערם, ולהכביד על רגלי השחקנים. הקיזוז הכניס סופית את הלחץ הזה לפעולה וגרם לאיבוד האליפות להפועל, ומאז השחקנים לא הצליחו לחזור לעצמם. אלישע, שספק ראשון הוטל ביכולתו (מאז הפתיע בעונת בכורה פנומנלית), התחיל להרגיש מה זה אומר להיות במכבי חיפה.

ההדחה מאירופה כבר היתה נבואה שהגשימה את עצמה. ומאותו רגע הלחץ כבר היה חיצוני. אם עד אז היה אפשר להאשים את הקיזוז, מאותו רגע כל האחריות היא על אלישע. המומנטום השלילי התבטא בנצחונות עלובים, ואלישע התחיל לבטא את הלחץ בשפת הגוף שלו על הקווים.

אם עד לאחרונה היה אפשר עוד להתחבא מאחורי מאזן האפס הפסדים (שיש התולים אותו בעיקר בחולשתה של הליגה), בא ההפסד הביתי הקצת מביך להפועל ושם את הדברים על השולחן. משהו לא עובד. והתגובה של אלישע להפסד הזה, אולי השלב שבה היה צריך להופיע ולהרגיע את הקבוצה, היה להתחמק מראיונות בתירוץ של צרידות. מישהו חושב שאחרי ניצחון מוחץ על הפועל הוא לא היה מתייצב מול המיקרופונים נרגש וחסר קול כדי לחלוק את אושרו האילם עם העולם? לחץ, לחץ, תשלימו לבד.

לפי סיפור "אלישע לחיץ", החילופים שלו במשחקים מעידים על מצב הלחץ שלו. הפאניקה שנכנס אליה מהפחד להפסיד להפועל גרם לו במשחק האחרון לזרוק עוד ועוד חלוצים בלי להתחשב במערך, ולוותר על אחד משני הבלמים שלו – מהלך שהביא לספיגת שער שני. העניין ברור: אלישע מזיע, אלישע לחיץ, אלישע מאבד שליטה בקבוצה, אלישע על סף תהום. ולכן הדרך מפה היא בכיוון אחד – למטה, הקבוצה תמשיך להיכשל ואלישע יוחלף עכשיו או מיד עם סיום העונה.

2. אלישע אמיץ

לחיץ? שטויות. לאלישע יש שליטה מלאה בקבוצה. שחר, שהביא מישהו שיגדל לו צעירים וההוא פתאום הביא לו אליפות וצ'מפיונס, נותן בו אמון מלא. לאלישע יש שיטה, יש לו דרך ויש לו הרבה סבלנות להחדיר אותה לאט לאט לקבוצה, אפילו אם האוהדים לא רואים את זה.

על אלישע הוטל לקדם צעירים וזה בדיוק מה שהוא עושה. הוא לא דופק חשבון לאף שחקן ולא מתבייש להושיב על הספסל שחקנים ותיקים (קטן), ותיקים יחסית (רפאלוב), שחקנים שהנחיתו עליו (סילבה), שחקנים שכולם מצפים שישחקו (גדיר), ושחקנים ותיקים שהנחיתו עליו ושכולם מצפים שישחקו (בנאדו). אם אלישע רוצה לקדם שחקן צעיר שהוא מאמין בו כמו אזולאי, הוא יקדם אותו גם אם זה אומר ששחקן בית כמו חמד יישב על הספסל. אם הוא רוצה לתת ביטחון לשי מימון למרות כל הביקורת, הוא ישאיר את בנאדו בחוץ גם כשכולם תובעים לתת לו לפתוח. וגם כשפרשת בנאדו מאיימת להפוך לפיצוץ, אלישע לא מתרגש והוא מעלה בהרכב את סרי פאלח לפניו. ביצי גוראל כבר אמרנו?

זה פשוט: אלישע הוא חתול רחוב. הוא לא איזה רוני לוי שהפך למאמן וישר קיבל את הקבוצה הכי גדולה בישראל. אלישע צמח בביבים. בבית שאן, באשדוד, בחולון. יש לו ניסיון של שנים בקבוצות קטנות עם אוהדים קולניים והנהלות קפריזיות. הוא עבר כבר את כל סרטי המלחמה האלה. שום דבר כבר לא מלחיץ אותו יותר. להיפך. את המלחמות עם האוהדים והביקורות הוא מכיר הכי טוב. אחרי קרבות התחתית בהם נלחם כל חייו, אחרי קריירה שלמה בה פיטורים הם לפעמים שאלה של איך היו"ר קם הבוקר, בשבילו מכבי חיפה היא גן עדן של יציבות.

לפי הסיפור הזה, ה"אני צרוד" הוא בסך הכל דרך להתחמק מהנדנוד של התקשורת בלי להגיד "אני לא מתראיין" שישדר לקבוצה שיש בעיה. עוד טריק של חתול רחוב חכם אותו למד במשך שנים של עבודה מול תקשורת עוינת ואוהדים עצבניים.

לפי הסיפור הזה, החילופים ההרפתקניים נגד הפועל מצטרפים להכנסה של כליבאת נגד הפועל בעונה שעברה, לשילוב של זגורי באירופה, לזריקה של אזולאי למערכה מול באר שבע ולהצבה המפתיעה בהרכב של סולליק. כל אלה מהלכים שמעידים על מאמן אמיץ שהולך בדרך שלו ולא מתחשב בדרישות הקהל וברעש הידוע שמייצרת התקשורת החיפאית. וכל אלה מעידים על מאמן שמבין שהוא מעל תהום. אבל הוא גם יודע שלהיבהל ולסגת משפת התהום, על ידי כניעה לדרישות האוהדים והפרשנים, יכול לעזור לו מקסימום למשוך עד סוף העונה או לפחות עוד כמה משחקים. והוא יודע שבשביל הסיכוי הקלוש להישאר במכבי חיפה גם בשנה הבאה, יש לו אפשרות אחת: לנסות לקפוץ מעל התהום, גם במחיר נפילה. וכמאמן אמיץ, זה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות.

עכשיו רק נשאר לכם לבחור לאיזה סיפור אתם מאמינים.

***

הבלוג נוהג שלא לעסוק יותר מדי בטורניר החשוב על שם הלהקה ששרה את "אפריקה", מחוסר זמן ויריעה שדרושים כדי להקיף את כל פניו המרתקים של המפעל הזה. אך הערב הצליח עורך הבלוג לאזור אומץ ולצפות במשחק החשוב על העלייה לשלב האינלימושג בטורניר, ועוד משחק הקרוי בטעות "דרבי", על שם משחקים גדולים בין קבוצות גדולות מאותה עיר – כנראה על דרך האירוניה. הנה מסקנותיו.

המשחק לא התעלה לרמה גבוהה או אפילו לסתם רמה, ונראה שמכבי ממשיכה לערוך מחוות לרגל ארבע שנים למות של עלי מוהר, שיצוינו בסוף החודש. הפעם הגדלנו לעשות וגם את השער היחיד שכבשנו, לא אנחנו כבשנו, ובזאת הפכנו ליותר הפועל תל אביב מהפועל תל אביב עצמה.

עם זאת, יש לציין שניצחנו. ניצחנו, בדרבי, במשחק חשוב בגלל ההעפלה לשלב האינלימושג, שגם תביא איתה למועדון סכום נאה של לאיודע, ובעיקר בגלל הצורך לצאת משרשרת ההפסד שחווינו לאחרונה.

מה שהיה באמת מרגש היום היה לראות  את הדור הבא של הקבוצה. חברים, יש לנו למה לקוות. בראש השחקנים הצעירים עמד סינתיהו התנכ"י שמקבל עוד ועוד ביטחון ועושה דברים מאוד יפים באגף. ערן רוזנבאום, הקשר האחורי, משחק שקט ועם ביטחון ולא פוחד לבוא לקבל את הכדור. תומר חמד עובד המון, גם אם לא ממש הולך לו בינתיים, טוואטחה באגף מצליח לפרקים לגרום לי לחשוב שאולי בכל זאת יש עוד אור בקצה המסיללה, והוא לא של הרכבת שבאה לכיווננו. סרי פאלח הצעיר היה טוב מאוד כשנכנס. בלם גבוה, שקט ונראה מבטיח. והבלם שלידו, צעיר אלמוני בשם בן-אדו, או בנאדו, או בדנו, לא סגור על זה, היה מצוין וזה גרם לי שמחה רבה. אם לא יצליחו להביא בלם זר בינואר, והמצב יישאר קשה, יש בהחלט על מה לבנות.

אבל עם כל הכבוד לצעירים, הבשורה הגדולה שיצאתי איתה היום היא סיידו יאיא, השחקן הגנאי שנבחן היום בתפקיד הקשר האחורי. שחקן מצוין, שמשחק בנגיעה, ממעט לאבד כדורים וחושב כל הזמן קדימה. אני לא בקיא בסקאוטינג ולא יודע כמה העובדה שמדובר במבחן השפיעה על האחריות שלו והנטיה שלו לחשוב תמיד על מסירה ולא לנסות להסתבך, אבל התרשמתי שמדובר בשחקן קבוצתי מאוד שמשתף כל הזמן את החברים. מצד שני (וו! שזה ווהו של פסט) אני לא יודע אם הוא יכול להחליף את קולמה כי הוא נראה לי מעט יותר קדמי ממנו. אבל כקשר 50-50, הוא נראה לי הרבה יותר טוב מסילבה. ואולי זה בגלל התספורת, אבל הוא הזכיר לי מאוד את בואטנג של בית"ר.

בקיצור, אלישע, להחתים.

***

זהו, סליחה אם יש טעויות כתיב ותחביר, אבל זה פסט ואין זמן לתקן. ואם תהיתם כמה עמדתי ביעד, אז לא עמדתי. לקח לי בערך שעה ושבע דקות. זה עדיין טוב יותר מבדרך כלל. בפעם הבאה אני מבטיח לשפר.