גמר הגביע: זה לא גביע

לרגל גמר הגביע אנחנו לוקחים הפסקה מסדרת הפוסטים האורחים שחוגגים את האליפות. בתקווה שכשנחזור אליהם הם יחגגו משהו אחר.

ברור לכל שהיום זה לא סתם גמר גביע. לא על הגביע מתחרות פה הקבוצות. אחת מתחרה על הכבוד והיקר שבזכיה בדאבל, והשניה משחקת כדי למנוע מעצמה ומאוהדיה את האכזבה והריקנות המתלווים להישארות עגומה בלי כלום. אלה עשויים לזכות בפרס הכפול, ואלה עלולים להפסיד הכל. ולכן, בניגוד לתחושות העולות אולי מהכתבות באתרים ומפרצופי האוהדים בעבודה, זה הולך להיות משחק קשה.

לפני

שלא יעבדו עליכם: הפועל ת"א אולי מפורקת, אולי היא באס"ק ואולי שחקניה מחפשים להם קבוצות אחרות, אבל שלא יהיה לכם ספק שלמשחק גמר הגביע הם יבואו בשיא המוטיבציה. מדובר פה בהזדמנות להציל משהו מהעונה הזו ולזכות בעוד טיפת כבוד אחרונה, כשכל מה שהשחקנים צריכים לעשות זה לתת את כל מה שנשאר להם במשחק אחד. הם לא יוותרו על ההזדמנות הזו כל כך בקלות.

זה לא רפרנס

מבחינה טקטית אין לשתי הקבוצות מה לחדש. שתי הקבוצות כבר מכירות אחת את השניה עד זרא, וכבר לא יכולות להפתיע. ובכל זאת יש כמה מפתחות: לתקוף מהצד של קנדה עם ליאור ופיטר, לשחק על הקרקע מול פרנסמן המוגבל ובאדיר המזדקן, והעיקר – בשום פנים ואופן לא לעשות עבירות ליד הרחבה, כי טועמה בכושר מצוין ושחקני הפועל יחפשו לסדר לו מצבים.

אבל זה קודם כל קרב של רצון. בהורדת הידיים הזו תפסיד מי שתישבר ראשונה. בהפועל כל התירוצים לשבירה כבר ידועים ומוכנים (לצד בקבוקי השמפניה שממתינים, מכוסים ומוסתרים היטב, למקרה של ניצחון). הפסד האליפות, הבעלים, השחקנים שכבר חושבים על החוזה הבא… כל מה שיש לגוטמן בבטן יישלף אחרי המשחק, הפקקים יחולצו וכל הלכלוך ייצא.

אבל גם לנו יש סיבה טובה להישבר. נפילת המתח אחרי סוף העונה היא אדירה. כמעט שנה שהשחקנים שומרים על רמה מסוימת של דריכות, כדי שהעונה לא תישמט מידיהם, וכל המתח הזה התפרק ברגע אחד בשבוע שעבר. טקסי אליפות מחויכים הם לא טובים לשמירה על מתח בריא.

ברור שהשחקנים שלנו רוצים להביא דאבל לקהל, אבל הם מרגישים במעמקי ליבם שהוא כבר קיבל את שלו. את החוב שלהם השחקנים החזירו. הפועל, לעומתנו, פתחו חשבון חדש מול האוהדים האדומים. הלחץ, עם זאת, מהם והלאה. הם הצליחו ליצור מראית עין של אנדרדוג מושלם, כמו שהם אוהבים. ומכבי של אלישע, כבר למדנו, לא במיטבה כשהיא פייבוריטית.

לפיכך ולאור כל זאת, במעין הפוך על הפוך מחוכם אבל תקף לחלוטין, אני סבור שמכבי לא פייבוריטית, דווקא בגלל שהיא פייבוריטית. הסיכויים לדעתי שווים פחות או יותר, לכל אחת הסיבות שלה לנצח או להפסיד. מה שיקבע פה, כמו בכל הורדת ידיים בין יריבים שקולים, הוא היכולת לשמר את הרצון לנצח – או לא להפסיד – במשך יותר דקות.

*

קודם כל צריך להיזהר מלספוג בהתחלה. שער אחד קטן של הפועל והמשחק הולך בדרך כל משחק מולם (כמעט! איזה כיף שאפשר כבר להוסיף): התגוננות שלהם, שליטה שלנו, מתפרצות שלהם, היסטריה שלנו. זה עלול להיות מצב אבוד. ולכן צריך שנהיה מאוד מאוד זהירים. על גבול הפחדנים. להשקיע בהתחלה יותר בהגנה מאשר בהתקפה. לא לתת להפועל את התחושה שהיא יכולה לעשות את זה.

צריך לשחק באינטנסיביות, וכשהכוח מתחיל להיגמר לשחק עוד יותר באינטנסיביות. ככל שיעברו הדקות והעייפות תתחיל להזדחל למוח ולדחוק החוצה את החמצן, שחקני הפועל יתחילו לחשוב על הפסד האליפות, ועל החוזים שעוד לא נחתמו, ועל מלחמות הבעלים. צריך שהם יחשבו על כל אלה. צריך לגרום להם להתעייף.

צריך להיות נחושים. להזכיר לשחקני הפועל בכל תיקול ובכל קרב אווירי שהם משחקים נגד האלופה.

צריך לשחק כמו אלופה.

צריך לעודד כמו אוהדי האלופה. יהיה לנו יתרון מספרי ביציעים. צריך לנצל אותו. השחקנים הביאו לנו צלחת, אנחנו יכולים לעזור להם להפוך את זה לסרוויס.

צריך להביא גביע לחיפה. כי גביע היום הוא לא גביע. גביע היום הוא עונה שתיזכר לנצח.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 – ודאבל ירוק!

אחרי

לא כולם שמו לב לזה, אבל מה שקיבלו שחקני הפועל ת"א כשעמדו על הפודיום לא היה גביע. זו היתה תזכורת עם ידיות וסרטים מתנפנפים למה שהם היו יכולים להיות, לשושלת שהיו יכולים ליצור עם חומר השחקנים המצוין שיש שם, לדפים שהיו יכולים לכתוב בספר דברי הימים של הכדורגל הישראלי, אם רק לא היו הפועל תל אביב.

ואנחנו ראינו אותם מניפים את התזכורת הזו, וגם בשבילנו זו היתה תזכורת. תזכורת לכך שהעונה שלנו לא היתה מושלמת. היא לא היתה באמת עונה שראויה לפרס בצורת דאבל, היא היתה עונה שאולי תיכנס להיסטוריה כאחת הגדולות והמיוחדות, אבל לא כאחת הטובות. ובמובן מסוים, טוב שקיבלנו את התזכורת הזו, ולא קיבלנו את הגביע. עם זכיה בדאבל, מישהו שם עוד היה חושב שהקבוצה בסדר כפי שהיא, שהיא לא זקוקה לחיזוק ולשיפור. ולא כך היא. בקבוצה יש כמה וכמה פגמים, שזקוקים לתיקון כבר בחודש הקרוב, כי עוד מעט מתחילות מוקדמות ליגת האלופות.

כל התחלואים שלנו, שראינו במהלך העונה וקצת שכחנו בסופה, נחשפו במשחק הזה. החל בהישענות הכמעט בלעדית על קטן, הישענות שחשבנו שנפטרנו ממנה אבל היא חזרה היום להכות בנו במלוא עליבותה; דרך ההגנה שלנו, שיכולה לתת עונה הירואית אבל מול חלוצים מהירים וחזקים היא שוב לא "הגנת האלופה" אלא צירוף בעייתי של בלם אחד מבוגר, בלם אחד חסר ניסיון, מגן אחד שהוא רק השני בטיבו בתפקיד שלו בקבוצה ומגן אחר שמת לעוף מפה; עבור בקישור האחורי, שמורכב משחקן אחד שרוצה אבל לא יכול לבד ושחקן אחר שרוצה אבל פשוט לא טוב מספיק; וכלה בהתקפה שלנו, שלא יכולה לתפקד במערך שני חלוצים כשרק חלוץ אחד באמת משחק.

בכל התחלואים האלה יצטרכו להתחיל לטפל כבר החודש, ובעיקר בבעיה הקשה מכולן – חוסר האונים מול משחק הגנתי קשוח וטוב של קבוצה חזקה, כי בכאלה ניתקל עוד הרבה אם נרצה להגיע רחוק באירופה. זה יהיה האתגר של אלישע בשנה הקרובה (ברכות על המינוי הנכון והמוצדק): להקנות לקבוצה יכולת להתמודד עם קבוצה שיודעת לסגור את קטן ורפאלוב, יכולת לאלתר כשהתכנית המקורית משתבשת (ו"לאלתר" אין פירושו לתת למשומר לנהל את המשחק), ואת היכולת המנטלית לצאת מהבור כשנתקעים, במקום לשקוע לתוך דכדוך מרפה שרירים.

*

המשחק הזה, למעשה, היה גמור כבר בדקה השניה. הפועל לא יכולה היתה לבקש תסריט יותר טוב מזה. זה הלחם שלה, זה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בארץ. ברגע שהבקיעה את השער המוקדם, ההפסד היה ידוע מראש. רק דבר אחד היה יכול לשנות את הגורל הזה: תצוגת עידוד יוצאת דופן של הקהל. זה בדיוק ההבדל שקהל יכול לעשות: לשלוף קבוצה ממעגל הקסם המתסכל של חוסר יכולת שמוביל לייאוש שמוביל לחוסר יכולת וחוזר חלילה.

הקהל שלנו לא נתן תצוגה כזו, בלשון המעטה. וגם זה דבר שיצטרך להשתנות אם אנחנו רוצים להגיע לליגת האלופות של האוהדים. מאחוריי עמד איזה בחור שכל המשחק צרח וקילל את משומר ואת אלישע ואת דבאלישווילי ואת מי לא, ושיר עידוד אחד הוא לא שר. גם שאר האוהדים לא ממש פצו פה כדי לדחוף את הקבוצה, כשהיה ברור שהיא לא יכולה לדחוף את עצמה. רק צקצוקים ורטינות וקללות וייאוש. כשאזרתי קצת אומץ והתחלתי לשיר "כל העולם כולו, מכבי חיפה", האוהדים האחרים הסתכלו עליי במבוכה וחלק אפילו גיחכו, כאילו אני הבדיחה ולא הם. מאותו רגע שתקתי.

שתקתי ולא אמרתי לצרחן הנודניק מאחוריי שעם גרון כמו שיש לו הוא היה יכול להחזיר לבדו את השחקנים למשחק. לא אמרתי לאוהדים שהתחילו לעזוב בדקה ה-84 כמה אני מת שיהיה גול שלנו ברגע שייצאו מהאיצטדיון, ושלא יתנו להם לחזור פנימה להארכה. לא אמרתי לכל האוהדים שהלכו שפופים ושקטים בחוץ, כשברקע הזיקוקים של הפועל, תרימו את הראש, חבר'ה, אנחנו אלופים.

*

לא אמרתי שם אבל אני אגיד את זה כאן: תרימו את הראש, חבר'ה, אנחנו אלופים. העונה הזאת רשומה על שמנו ולא על שם אף אחד אחר. גביע זה נחמד אבל זוכות בו קבוצות כמו הפועל ר"ג, בני סכנין, הפועל ת"א. אנחנו קבוצה של אליפויות.

גביע זה נחמד אבל אי אפשר לקנות איתו בירה במכולת במנצ'סטר או בבאיירן לפני משחק חוץ בליגת האלופות. גביע זה נחמד אבל בשביל הפועל תל אביב של השנה זה לא יותר מפרס ניחומים על עונה שהיתה יכולה להיות גדולה, אבל אנחנו היינו גדולים יותר.

הגביע הזה הוא בשביל האוהדים האדומים סוף של שושלת שמעולם לא הוקמה. בשבילנו הוא התחלה של שושלת חדשה, עוד אחת בשורה ארוכה של קבוצות גדולות. אז תרימו את הראש, היה טוב, טוב מאוד, וטוב יותר עוד מחכה לנו.

עונת 2010-2011 הסתיימה, וההחלפה לא התבצעה במלואה. ייקח עוד קצת זמן עד שנשוב להיות מכבי חיפה שאנחנו מכירים, ייקח עוד כמה חודשים עד שאוהדי הפועל ישכחו את הקבוצה ההתקפית שהיתה להם לרגע קט. אבל הערב, הערב האחרון של העונה, אפשר כבר להגיד שבאופן רשמי הכל חזר לסדרו:
מכבי חיפה לוקחת אליפויות, שאר הקבוצות מסתפקות בגביעים.

תודה לך מכבי, על עונה כה יפה.

*

בימים הקרובים נחזור לסדרת הפוסטים האורחים לרגל האליפות ה-12, ובשבוע הבא – איך אתם מחכים לזה! – טקס נבחרי העונה של "מצד שני". אל תחמיצו.