יורוטריפ: זה לא אני, זו את

בראשית היו שלושה: רייקארד, חוליט וואן-באסטן.

היו גם אחרים, כמובן. קומאן, ואח של קומאן, ו-ואן ברויקלן, ו-ואן טיכלן וכל הואן-חבר'ה מהשיר של ואן איינשטיין ו-ואן מוהר. וארון וינטר כמובן. ואחרי שאלה הלכו, באו אחרים ונהדרים, סידורף ודווידס והאחים דה בור וארון וינטר וברגקאמפ, ואחר כך קלויברט וארון וינטר ואוברמאס הנהדר ופיליפ קוקו. וזה כבר לא היה בדיוק אותו דבר, ובכל זאת המשכתי לאהוב אותם. כי זה הולנד, והולנד זה משחק התקפי, והולנד זה כתום, והולנד זה בחורות יפות, והולנד היא ידידת ישראל וכל זה.

*

וכך חלפו להן השנים והתחלפו להם השחקנים, חוץ מארון וינטר. אבל הולנד נשארה הולנד, נאיבית להחריד, רומנטית להפליא, מרגשת, יפה. ואהבתי אותם ב 94', כשהפסידו במשחק נהדר לברזיל ברבע הגמר, וליבי נחמץ ב 96', כשהפסידו לצרפת ברבע הגמר, וגם ב 98', כשהפסידו שוב לברזיל, בחצי הגמר. כי אי אפשר היה שלא לאהוב אותם, התקפיים ויצירתיים ומאמינים בדרכם, גם אם היא לא הביאה להם את גביע העולם מעולם. כי יש דברים יותר חשובים מגביע. זו תמיד היתה הולנד, ואת זה תמיד אהבתי.

אין כמו לעשות את זה בפעם הראשונה על דשא, לעיני עשרות אלפי צופים, כששדר ופרשן מנתחים את האירוע

עד המונדיאל האחרון. ברגע ארור כלשהו לפניו, איזה הולנדי מקולל החליט שהגביע יותר חשוב מהכל. ובאותו רגע הולנד הפסיקה להיות הולנד והפכה להיות עוד העתק דהוי של גרמניה, בערך באותם רגעים בהם גרמניה הפסיקה להיות גרמניה והחליטה להיות הולנד.

וזה היה הסוף בינינו. לא החלטתי שום דבר. הלב החליט לבד. זה שהיתה איזו יפהפיה ספרדיה בסביבה גם לא עזר במיוחד. וניסיתי למצוא בתוכי את הניצוץ הכתום ההוא, באמת שניסיתי. חשבתי שאולי אצליח להדליק אותו שוב, אבל בשביל להדליק רמץ צריך קצת רוח, ובצורת המשחק של הולנד לא היה אפילו שאר רוח. לא, העפלה לגמר לא מספיקה, להיפך. לא מעניין אותי לגמור. מעניין אותי לאהוב.

זה כנראה המשחק האופורטוניסטי שהציגו. והכיסוחים של דה יונג. והאגואיזם של רובן. ואולי זו בכלל ההבנה שבעצם הולנד בכלל לא עזרה לנו בשואה. כך או כך, כבר לא הצלחתי לאהוב אותה, כמה שרציתי. ועכשיו אני תוהה האם הכל היה בכלל בגלל ארון וינטר.

*

מי שקרא את הבלוג בתקופת היומונדיאל עקב מקרוב אחרי הפרידה שלי מהכתומים הדהויים. זו כבר לא היתה ההולנד שהתאהבתי בה. אהובתי השתנתה לי. זו כבר לא היתה הנבחרת היצירתית ומעוררת ההשראה של שנות התשעים, בטח לא הקבוצה המשגעת של האייטיז, עם ההרמוניה המרגשת בין שחקנים שחורים ולבנים, שלכולם היתה רק שתי מטרות: לגרום לקהל שלהם ליהנות, ולנער ההוא מחיפה להתרגש.

חברים התפלאו לאחרונה שאני כבר לא בעד הולנד, הנבחרת שתמיד אהבתי. איך בגדתי בה בגלל כמה נצחונות של ספרד. "הרי הם הגיעו לגמר!" הם אמרו. אז הסברתי להם שמעולם לא הייתי הולנדי, ולא אהבתי אותם מכורח מחויבות לאומית. אהבתי אותם כי הם היו הם, והפסקתי לאהוב אותם כי הם הפסיקו להיות הם. ואם כבר מישהו בגד במישהו, זאת הולנד שבגדה בי, כשמכרה את הדרך לטובת התוצאה. ומצאתי לי מאהבות אחרות, שהבינו שהדרך חשובה הרבה יותר.

לקראת היורו השנה שאלתי את עצמי איך ארגיש כשאפגוש אותה שוב. התשובה היתה פשוטה, ברורה וחד משמעית: כבר אין שם כלום, בפנים. לא ניצוץ, לא כיווץ, אפילו לא רטט. לא נעים להודות, אבל דנמרק (שאימצה את המשחק הספרדי בהצלחה לא מועטה) ריגשה אותי אתמול הרבה יותר. ובכלל, הדניות הרבה יותר יפות. ולא נזכיר שוב את השואה.

אני מודה שאפילו קצת שמחתי. הגיע להולנדים העונש הזה.

*

בקיצור, הולנד, אם עדיין לא הבנת, זה מכתב פרידה. היו לנו זמנים יפים יחד. את היית אהבת נעוריי. אפילו ניסיתי לתת לך עוד צ'אנס. אבל הבגידה שלך היתה קשה מנשוא.

אולי עוד פעם ניפגש, לגמרי במקרה. ואולי את תעצרי אותי לרגע, ואת תהיי פתאום יפה שוב כמו פעם, ואת תסבירי לי שזו היתה טעות, ובכלל לא התכוונת, והיית שיכורת ניצחון, ולא היתה לזה משמעות, ואת עדיין אוהבת אותי ורוצה לגרום לי להתרגש. ואולי אתן לך עוד צ'אנס להרעיד שוב את מיתרי הלב, ומיתרי הקול.

עד אז, היי שלום.

(ולחוליט, ואן באסטן ורייקארד אומר: מה שלא יהיה, ליבי שלכם לנצח. כי גם אם נפרדים ומתרחקים ומתאהבים באחרות, את הפעם הראשונה אף פעם לא שוכחים).

*

***

וזה בקרמן על הדנים, כי מגיע להם. ודורפן מסתובב לו בפולין וכותב משם את יומן היורו שלו, ולמי שעוד לא יודע כמה זה טוב כשדורפן מסקר אליפות, בסוף היורו הוא כבר יידע.

עדכון: אתם ראיתם את זה? בושה. אבל לא מפתיע, בהתחשב במצב תקשורת הספורט בארץ. אם מישהו רוצה להרים את הכפפה ולשלוח לי טקסטים, אולי נעשה פה מדור ביקורת תקשורת ספורט. בינתיים רק ייגר עומד בשער, אבל האויבים רבים הם, והוא לא יעצור אותם לבד.

עדכון 2: בתזמון נחמד, אלפסי מעלה פוסט יפה על הפרידה שלו מאהובתו האנגלית.

מודעות פרסומת

אודות הופמן

כותב, עד שייגמר
פוסט זה פורסם בקטגוריה הכדור הוא הכל, ובינתיים בעולם, יורוטריפ, כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על יורוטריפ: זה לא אני, זו את

  1. קרוקודייל דנדי הגיב:

    מעולה, מסכים לא רק עם כל מילה אלא גם עם כל סימן פיסוק.
    "ברגע ארור כלשהו, הולנדי אלמוני ומקולל החליט שהגביע יותר חשוב מהכל" – משפט אחד שווה אלף מילים

    אהבתי

  2. יועד הגיב:

    פוסט יפה. הזכרונות הראשונים שלי של צפייה בכדורגל הם השערים של ואן באסטן והרעמה של חוליט. זה לווה גם במשלוחים של סטרופ-ואפל ובקלטות של "מאסטרז אוף דה יוניברס" עם פרסומות בהולנדית בימים שאצלנו חיה הלפרין היתה כוכבת טלויזיה. ככה שהעדפה להולנד היתה ברורה.
    יש תיאוריה שהנבחרות משקפות גם הלכי רוח בחברה. החברה הגרמנית נהייתה יותר סובלנית והטרוגנית, לעומת הולנד שנטען עליה שאיבדה מהפתיחות שאיפיינה אותה.
    בכל מקרה, אני רחוק מלהיות צופה אדוק בכדורגל, אפילו שנהניתי לצלם לפני כמה שבועות את המשחק בין בני לוד להפועל ר"ג שלא נראתה בו רמת אתלטיות ראויה לציון. במשחקים כמו פולין-יוון והולנד-דנמרק יש משהו מרתיע. מעבר לזה שהחשש התברר כנכון, זה שהולנד כבר לא ברשימה המצומצמת של כדורגל שיש בו אטרקטיביות מראה שהאכזבה שלך מובנת.

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      תגובה יפה יועד, אבל מה שהכי מעניין אותי עכשיו זה הסטרופ-ואפל. אני לא יודע מה זה אבל זה כבר עושה אותי רעב.

      אהבתי

  3. אביעד הגיב:

    דבר אחד לא מסתדר לי – להפסיק לאהוב את הולנד בגלל פרגמטיזם ואז לדבר על נבחרת ספרד כ"יפהפיה". אולי ביורו הקודם. במונדיאל ספרד הציגה את האמ אמא של הפרגמטיזם…

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      לא הבנתי מאיזו בחינה זה פרגמטיזם. גם אצל דורפן.
      כמו שכתבתי אצלו, אני מאוד נהנה מסגנון המשחק הזה של השליטה, התנועה בלי כדור והנעת הכדור. זה באמת מרגש אותי.

      אהבתי

  4. Mirage הגיב:

    הולנד היו כל כך ציניים מול דנמרק? לצערי לא ראיתי את המשחק….בכל אופן אני מסכים עם דבר אחד:גרמניה היא נבחרת אדירה. ברגע שמינו את קלינסמן בזמנו ידעתי שזה יקרה. אבל לא תיארתי לעצמי שזה יימשך ביתר שאת לאחר עזיבתו. אני מאד נהנה לראות את אוזיל,מולר, לאהם, פודולסקי ואחרים. ועוד לא ראינו את גאצה האדיר מדורטמונד. אפילו השוער נויאר נראה שהוא מת להצטרף להתקפה….בקיצור, לא הפכתי לאוהד שלהם אבל אני אוהב לראות אותם משחקים.

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      לא ציניים כמו שהם היו במונדיאל, אבל אני ציפיתי מהם להרבה יותר. אני לא מתכוון להתקפיות כמו שאני מתכוון ליצירתיות ושאר רוח. הם נראו כל כך בנאליים ותלויים ביכולת של רובן וסניידר.
      מסכים לגבי גרמניה, והם עוד משתפרים משנה לשנה. אתמול הם דווקא לא כל כך הרשימו אותי.

      אהבתי

  5. מתי הגיב:

    הופמן אתה לא תתחתן ככה. או שתתחתן ותתגרש תתחתן ותתגרש.
    לא יכול להיות שכל פעם שמשהו שאתה אוהב הופך ללא אסתטי אתה מחפש לך משהו יותר יפה. אני עוד אכתיר אותך לרוני מאנה של אוהדי הכדורגל.

    בעניין הולנד ויהודים חובה לקרוא את הספר של סיימון קופר אייקס,הולנד והמלחמה.

    אהבתי

  6. יוני הגיב:

    שלום ניר,
    כשקראתי את הפוסט הרגשתי כאילו כתבתי אותו בעצמי. הולנד של שנות התשעים היתה נבחרת שאי אפשר לא לאהוד, ועם זאת היא תמיד שברה לך את הלב ברגע האמת. 94', 96', 98', 2000. אהבה זה כואב. ב-2002 היא נעלמה, וב-2004 חזרה אחרת. הסימנים לכך היו העלייה בדוחק משל הבתים והניצחון על שבדיה בפנדלים (!) ברבע הגמר לאחר 0:0. מאד קיוויתי שהולנד תעלה לחצי הגמר, אבל כשזה קרה לא שמחתי בכלל. הגט הסופי היה המשחק המכוער בתולדות המונדיאלים מול פורטוגל ב-2006. מזכיר את גרמניה של שנות השמונים או את איטליה בתקופות הרעות שלה. כתבת נכון שגרמניה של היום היא הולנד של פעם, שאהבנו.
    למרות המהפכה של קלינסמן ולב, גרמניה לא זכתה עדיין בשום תואר. נראה שמצאנו לנו לוזרית חדשה שתשבור לנו את הלב כל שנתיים.

    אהבתי

  7. הופמן הגיב:

    לחובבי "משחקי הכס" והיורו:

    אהבתי

  8. פראליה הגיב:

    וואלה לא מבין אתכם אתם, בחיים לא החלפתי קבוצה (ב- 76 פגשתי את המקומית שלי, אהבת-חיי עד שנהיתה תחרות בשנות ה-00, ב-91 את האנגלית הזרה שלי) או נבחרת (ב-82 את הלאומית היחידה שלי, זו שעד עכשיו לא הבנתי איך אפשרלהגמל ממנה, ההיא עם שלושת האריות והמלכה) ואני מקווה מאד לא להחליף אישה. נאמנות זה ערך עליון בעיניי.

    אהבתי

    • הופמן הגיב:

      נאמנות היא ערך עליון, בהחלט. ולכן אני כועס על הולנד שלא היתה נאמנה לי (כלומר לרוח שהביאה אותי לאהוב אותה). ולכן הרשיתי לעצמי "להחליף" אותה. ושוב, יש הבדל בין אישה לבין מאהבת. את האישה הירוקה שלי, אהובתי האמיתית, לא אחליף גם אם תבגוד בי שוב ושוב.
      אגב לא הבנתי את המשפט על אהבת חייך (מכבי, אני מניח) "עד שהיתה תחרות בשנות ה-00".

      אהבתי

  9. בני תבורי הגיב:

    הופ יקירי,
    בכיתי שבועיים אחרי הגמר של 74' , אבל לא הייתי בוכה אילו אנגליה הייתה מנצחת במשחק הזה. נכון, אנגליה בכלל לא הייתה שם, אז לקחתי את הצד של הולנד, העיקר שיהיה משהו נגד הגרמנים. הולנד, ספרד וצרפת של זידאן, כל אחת בעיתה, היו פילגשים. יפות ומסעירות כל אחת בדרכה, אבל אף אחת מהן לא האחת הדהויה, הבלויה, הפתטית שבכל זאת מדליקה את האש מחדש בכל פעם. כה זה עובד אצלי ואני בסדר עם זה.

    אהבתי

  10. mirage הגיב:

    ליגת השכונות של הפועל קטמון ירושלים בערוץ 2. מתחיל ב-11:45

    http://www.mako.co.il/news-channel2/young-edition/Article-e1d9824facd5831017.htm

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s