יענקל'ה, מצד שלישי/ מתי סין-קרונה

טעויות

"כולם עושים טעויות", אומר יעקב ומוסיף "אפילו ההוא למעלה עושה טעויות". יעקב יודע ורוצה שנדע שלטעות זה אנושי, שמודה ועוזב ירוחם הוא מוטו שעל פיו חיים וראוי שזה יהיה דו צדדי. במשך שלוש וחצי שעות הוא מוליך אותנו בסך בין טעויות שעשה והודה בהם לבין טעויות שעשו אחרים, וסלח להם. קצת כמו במערכון של הגשש החיוור, מבטא יעקב את כל נטיות הפועל של השורש ט.ע.ה, ומתעכב במיוחד על "טעיתי". נדמה שסלידתו נתונה דווקא לאנשים שלא עושים טעויות.

כשנשאל כמה זמן המשיך עם גיורא שפיגל כשהבין שזה לא זה, ענה שמשך שנה בגלל האוהדים שצעקו לו להחליף. גם אז באמצע שנות התשעים, כמו היום, עמד יעקב במסלול התנגשות עם חלק מהאוהדים. גם אז, כמו היום, הוא הקשיב לקולות שעולים מהיציע ובסופו של דבר שמע להם. כן, למרות הדעה הרווחת בחלקים מקרב אוהדי מכבי, שיעקב לא סופר את האוהדים ואת דעתם, ההיסטוריה מראה את ההיפך. נכון, לרוב הוא לא יתן לאוהדים את הפריווילגיה לחוש כאילו הם מנהלים את המועדון, במיוחד בכל הנוגע לכניעה לאלימות, אבל בסופו של דבר הוא מבין שיש גם לאוהדים משקל בקבלת ההחלטות. אז אולי את שפיגל הוא פיטר שנה מאוחר מדי, אבל את ראובן עטר הוא מינה בגלל האוהדים, יוסי היה עבורו נכס אלקטורלי וכשראה שיוסי לא ישפיע על מכירת המנויים, הפסיק להתייחס אליו בכבוד מופלג אלא כאל שאר השחקנים.

ועכשיו תור טור. יעקב הבין, אולי באיחור, שככה לא יילך, שמכבי צריכה להתנהל ביתר מקצועיות בסביבת עולם הכדורגל של היום ושאולי הקריאה של האוהדים לשינוי בהיררכיה המקצועית צודקת. מערך סקאוטינג בעולם הכדורגל של היום הוא לא בית אבות לשחקנים פורשים שהמערכת מסדרת להם ג'וב, אלא המקום בו נקבע הפוטנציאל האמיתי של הקבוצה בכל ההיבטים שמעבר לכישרון: אם זה פיזיולוגי ובמיוחד אם זה הפוטנציאל המנטאלי. רק מפה צריכה להתחיל עבודת המאמן במיקסום הפוטנציאל שעומד לרשותו. וכאן מגיעה הטעות הגדולה שיעקב מודה בה: המשקל הגדול שנתן למאמנים, בחמש השנים בהם לא עבד עם פיני זהבי, להחליט לגבי שחקנים.

יציבות

מה אתם עשיתם ב-32 השנים האחרונות? כמה נשים אהבתם? כמה עבודות עברתם? לכמה מפלגות נתתם את אמונכם? אני אישית מכיר חבר שהחליף בזמן הזה ארבע אימהות ושלושה אבות. במשך כל השנים האלה יושב יעקב באותו משרד מיושן ברחוב המסגר פינת יצחק שדה בתל אביב, מדי שלוש דקות עוצר אוטובוס בתחנה שמתחת לחלונו בקומה הראשונה וקול אישה מתכתי בוקע מהרמקולים שבתוכו ומודיע לנוסעים שהגיעו לתחנת יצחק שדה. נדמה שקול האישה המתכתי נועד להזכיר ליעקב שהכל במקום, שאחד היתרונות הגדולים ומעוררי ההערכה שלו הוא שבניגוד לרוב, הוא לא מתהפך כמו סטייק. נשוי לאותה אישה שנכנסת ויוצאת מדי פעם מהחדר ושואלת לשלומנו ולשלומו, ישראלי כתמיד ומתמיד, תסרוקתו ובגדיו מסגירים אולי את נאמנותו לאותו ספר, לאותה חנות אופנה, מסעדת הבית שלו היא השווארמה שלמטה, שכנראה במשך כל הזמן הזה החליפה בעלים וסוגי סלטים, אבל קליינט הבית ישאר לנצח.

גם שלושת המנויים למשחקי מכבי תל אביב בכדורסל שמונחים במגירת השולחן שלו נמצאים שם כבר 41 שנים. כן. והוא לא מתכוון להתנצל על זה. יעקב מתעכב להסביר שהעובדה שהוא מנוי למכבי תל אביב בכדורסל היתה שם קודם, עוד לפני מכבי, עוד לפני בית"ר (רגע רגע – בית"ר, הלוא הוא היה כמה שנים בביתר אז הוא אוהד בית"ר?), והיא תישאר בשם היציבות ובשם החברות שלו לשמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. הוא מודע לכעס לגבי זה, מודע אבל לא מבין אותו. "ילד בן 16 שלא נולד כשאני הייתי במכבי לא יכול לבוא ולהגיד לי שאני לא אוהד מכבי אמיתי", הוא אומר בכעס.

שלושים ושתיים שנים אוהד יעקב את מכבי חיפה, מתוכן שמונה שנים כמאמץ ועשרים וארבע שנים כבעלים. הוא נכנס למכבי בערך כשהיה בן גילי היום, עם שלושה ילדים קטנים שסחב בשבתות למגרשים כדי לאפשר לאשתו קצת שקט בלימודיה. היום בגיל 75 מאכלסים את יציעי מכבי עשרה נכדים. דור שלישי לאוהדי מכבי במשפחת שחר, עם אופק ידוע לדורות הבאים. שלושים ושתיים שנים במכבי חיפה, כמעט כמו קסטרו בקובה או כמו דיקטטורים אחרים שנפלו באביב הערבי, אבל בניגוד אליהם הוא לא בנה לעצמו ארמונות, לא החליף נשים, ותתפלאו, גם לא מוכן להעביר את המלוכה לבניו. "הוא לא בנוי לזה", אומר יעקב על בנו אור כשזה יוצא מהחדר והופמן זורק שנעים לפגוש ביחד את הבעלים הנוכחי והבעלים הבא של מכבי, "אני לא אעשה לו את זה".

כשנשאל "אז מי יהיה אחריך?" הוא מחייך וחוזר על המנטרה הכי יציבה בחייו התקשורתיים: "שיבוא כבר מישהו ויקח את מכבי, אני מוכן להיות יועץ שלו תמורת שקל אחד בשנה. רק שיבוא".

אמון

שלושה כותבים בבלוג נידח ניסו את מזלם וביקשו ראיון עם יעקב. שניים אופטימיים ואחד סקפטי ניגשו לכתוב מכתב ושלחו. הסקפטי אמר שעוד בפולין… השניים השלימו: "בלי עדתיות, אתה סתם סקפטי". תוך שבוע היה זה יעקב שהתקשר לאחד האופטימיים והזמין את השלושה אליו למשרד. הסקפטי התפעל אבל היה בטוח שייגמר תוך חצי שעה. כי יעקב עייף כך אומרים, יעקב ישן כך מספרים, הלו יעקב…

ביום הפגישה, הסקפטי יצא מהעבודה ואמר שהוא תכף חוזר. חצי שעה, שעה והוא מגיע. אילו הסקפטי לא היה מתעייף אחרי שלוש וחצי שעות, יכול להיות שעד עכשיו לא היה חוזר לעבודה.

למה הוא צריך אותנו? שאלתי את עצמי מהרגע ששני האופטימים העלו את הרעיון לראיון. למה הוא היה צריך אותנו? שאלתי את עצמי מהרגע שנגמר הראיון ועד עכשיו. שלושה אנשים שבאו משום מקום, בלי היכרות מוקדמת, בלי לבדוק עלינו, מתוך אמון מלא בנו, מתוך כנראה אמונה אמיתית בטוב האדם מטבעו. יעקב אוהב אנשים. זה ניכר בכל תנועה שלו, במיוחד בחמיצות הלב שניכרת בו כשהוא מדבר על מי שאיכזב אותו, והיו הרבה. את אחד מהם הוא מכנה פרנואיד, ונראה שהתייחסותו לאנשים מהם נמנע, היא כאל בעלי תכונות שונות משלו.

ויעקב לא פרנואיד, הוא נותן בנו אמון מושלם. הוא מתמסר אלינו בלי לחשוש מההשלכות של הנזק התדמיתי שדבריו יכולים לגרום באם נוציא את חלקם החוצה. הוא מאמין בנו. נדמה במהלך הראיון שבמפת האינטרסים על שולחן הזכוכית העגול, סביבו אנו יושבים בכסאות זהים (חוץ מיניב שהביא כיסא מהבית), הוא צריך אותנו יותר משאנחנו צריכים אותו. שהפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. "תתחילו לשאול שאלות", הוא גוער בנו כשהוא רואה שהשיח מתפתח למונולוג. כשהוא רוצה להבהיר נקודה, יעקב משתחרר מישיבתו הנוחה, מקרב את כיסאו לשולחן ובוחן הקשבה.

הוא מדבר אלינו כמו היינו הדבר החשוב בעולם כעת, כאילו יושבים מולו שמעון שיפר, אמנון אברמוביץ ונחום ברנע. כאילו שלושה אוהדים קטנים מפאתי המושב האחרון ביציע העליון, חסרי השפעה באופן מוכח, יהיו אלו שיצליחו לשכנע את כל קהל אוהדי מכבי בכך שהוא הטוב ביותר עבורם, הטוב ביותר עבור מכבי, הראוי ביותר להמשיך ולנהל את הקבוצה, ואין אחד שיעשה זאת טוב ממנו.

הוא מודע לרחש שמסביב, הוא מודע שתוצאות טובות יחזירו הכל למקומו, ומבחינתו הוא רק באמצע הדרך, אף אחד לא יגיד לו ללכת. גם עכשיו בגיל 75, הוא לא עייף, הוא לא זקן,יעקב עדיין לא מרפה מאחיזתו במפעל חייו, ונדמה שלא ירפה אף פעם.

אבא אמר לי פעם: "תאמין במי שמאמין לך". הוא האמין לנו, אני מאמין לו.

יענקל'ך וקח את מכבי למקום הראוי לה.

*

מתי סין-קרונה