בני יהודה – אנחנו

איך קראו לזה? "חזרה למקום הפשע"? לא ממש. הפשע לא נעשה בבלומפילד במשחק נגד בני יהודה, אלא זמן רב קודם לכן, במשרדי ההתאחדות. אבל אנחנו היינו שותפים לפשע הזה, והוא גם לא פשע שנעשה בזדון אלא יותר רשלנות פושעת (שהפכה לפשע מכוון וזדוני העונה, כשלא ביטלו את השיטה המטומטמת). לכן אסתפק ב"חזרה למקום הטראומה". ואין התמודדות טובה יותר עם טראומה מלהביט לה בעיניים ולומר – את שייכת לעבר. את כבר לא רלוונטית. את כבר לא משפיעה עלינו. לצערי, אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

כי כל העונה הזו תישפט לאור מה שקרה בסוף העונה שעברה. אם נצליח לתת עונה סבירה, נניח מקום 2-3, אולי אפילו גביע, נוכל להגיד שהתמודדנו בהצלחה עם הטראומה. אם ניקח אליפות איכשהו, הטראומה ההיא תהפוך להיות הרגע בה עברו שחקנינו מילדים לגברים. אבל אם חס וחלילה העונה תהיה כישלון, אם למשל אפילו לא נגיע לאירופה, תווית הלוזרים תהיה קשה להסרה, לפחות בעונות הקרובות. ולכן המשחק היום חשוב. זה המקום להתחיל בו את המסע הארוך הקשה אל החזרת שמנו הטוב.

***

אבל לפני שנגיע למשחק, נייסד מדור חדש: קישור התקפי – קישורים לטורים, פוסטים ומאמרים מעניינים על ספורט שקראתי בזמן האחרון. נתחיל בקטן, בתקווה שעם הזמן זה יתרחב. אז ככה:

פז חסדאי הנהדר בטור אחד ששואל האם לא הוצאנו את השוטרים מהיציעים קצת מוקדם מדי, ובטור יפה אחר מספר איך הבקהאנד של ווינקה ניער את חייו. עוד בוואלה ספורט – האתר הכי יצירתי בין אתרי הספורט הפציץ לאחרונה עם שני מדורים משעשעים: דואר זבל ומה למדתי השבוע. בהארץ, יואב בורוביץ' כותב על הצד הפחות יפה של אוהדי הפועל תל אביב. איציק אלפסי חזר לארץ וגילה שדווקא האפרוריות הישראלית אמיתית יותר מכל זוהר אנגלי. ולבסוף דה-באזר, שמעלים המון פוסטים מעולים ולכן מגיעה להם פינה מיוחדת: פוסט מרתק של עופר פרוסנר (ג.נ.: חבר) בו גיליתי את תופעת הגראונד-הופרים, טיילי האיצטדיונים. מיכאל זילברמן מטופס 630 המשובח הצטרף לכותבים עם פוסט נפלא שלו על אגדת בילי התיש. יערה צרי כתבה פוסט שמאוד אהבתי בשל סגנון הכתיבה המינימליסטי ועמית לווינטל התותחן יורה בכל הארטילריה לאחרונה: פוסט על העליונות של אוהדי הכדורגל ועוד שניים מרתקים, אחד על שקרים בכדורגל ואחד על הפרדוקסים של המשחק.

זהו בינתיים, אתם מוזמנים להוסיף בתגובות קישורים לטורים שאהבתם. ועכשיו, סוף סוף, לטראומה. סליחה, למשחק.

***

לפני

השבוע התחיל עם הפסד דרמטי בגביע הטוטו. לא התייחסנו להפסד כי יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם. בקצרה: חשיבותו של קולמה הוכחה סופית. ברגע שהוא יצא, התפרקנו. מול בני יהודה הוא יהיה חשוב שבעתיים: בני יהודה בעיניי היא הגרסה הענייה שלנו, או לפחות של מה שפעם היינו. קבוצה טכנית, מהירה, שמשחקת התקפי ויפה לעין. אם הם ישחקו בהתאם לתדמית שלהם, זה טוב לנו כי קבוצות שסוגרות את המשחק גורמות לנו לחשוב והשכל במכבי, אפעס, הוא לא מה שהיה פעם (אייל, בז'צ'ק, פראליה). למעשה,ייתכן שנבקיע יותר משער אחד (!) במשחק הזה, מה שעוד לא קרה לנו העונה. מצד שני (ווהו קצת עצוב), ההגנה שלנו היא לא המחק הכי יעיל בקלמר, ומשחק טוב של גלבאן, יבוריאן ובלילי-לאן-אתה-רץ הוא לגמרי מתכון לאסון עבורנו.

ההרכב

(ע"פ וואלה ספורט)

אמיר אדרי; עלי עוסמאן, שי מימון, איגנסיו קאנוטו, פיטר מסיללה; ג'ון קולמה, ליאור רפאלוב, עידן ורד, אייל גולסה; ולדימיר דבאלישווילי, מוחמד גדיר.

החששות בהרחבה

לא אגיד כלום על אדרי הפעם, אחרי תלונות שהגיעו על ניחוס הבחור. שימשיך את הרמה הטובה שלו. מימון וקאנוטו יצטרכו להיות קצת יותר מהירים מבדרך כלל ומסיללה ועותמאן צריכים להיות מסיללה ועותמאן. כאמור מה שהתגלה במשחק מול עכו הוא שההגנה שלנו תלויה יותר בקולמה מאשר בעצמה, ולכן עלינו לקוות למשחק טוב של הטרקטור הקולומביאני.

בקישור נמשכים קרבות הירושה. סילבה לא מקבל את הקרדיט למרות משחק לא רע שלו מול עכו, ורפאלוב ממשיך לקבל את ההזדמנות. אני מצדי ממשיך לקוות שגולסה יהיה זה שייקח על עצמו את הקבוצה, במיוחד אחרי שלמד את הלקח של רצון-יתר במשחק מול ב"ש. אולי זה בדיוק הכיוונון שהיה צריך, בין רעב של שחקן צעיר לבין אגרסיביות שיכולה לפגוע בקבוצה. בכל מקרה, אִין אייל אַיי טרַאסט. וכשגולסה וליאור רבים, השלישי שצריך להמשיך לזכות הוא עידן ורד, שאם ימשיך כמו ששיחק מול ב"ש יהיה באנקר בהרכב. בגדול, אם דברים לא הולכים אני מציע לאלישע (אל תיתמם, אני יודע שאתה קורא את זה) – רפאלוב החוצה, סילבה פנימה, ויפה מחצית אחת קודם.

בהתקפה גאדיר ממשיך להצדיק את מקומו בהרכב, גם אם עדיין לא ברור מה התפקוד המושלם בשבילו. אני מעדיף אותו באגף ושיפתח את האמצע לרפאלוב ולגולסה. אבל אולי אני טועה ואלישע צודק. היום תהיה לנו עוד הזדמנות לגלות. דבאלישווילי ממשיך כהרגלו להחטיא המון ולהיות אגואיסט אבל כל עוד הוא נותן את השער למשחק שלו, טפו טפו טפו, אני לא מתלונן.

Go-to Guy

אני ממשיך עם גולסה.

סיבות לאופטימיות

ויאם עמאשה.

מלת המפתח

נקמה.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3 ירוק.

אחרי

מה קורה כששתי התקפות טובות נפגשות עם שתי הגנות גרועות? 2:3 לא מרשים במיוחד אבל די מהנה. כלומר, עבור הצופים הניטרליים. עבור אוהדי בני יהודה זה היה מדכא מסיבות מובנות. עבורנו זה היה מורכב יותר.

מבחינתנו, אפשר לחלק את המשחק לשניים: לפני הגול הראשון של בני יהודה ואחריו. שני החלקים האלה הראו לנו את שני צדדי ההיעדרות של קטן. בחלק הראשון ראינו קבוצה מהירה, זורמת, מפרגנת, שרפאלוב פורח בה וכל השחקנים רעבים לכדור ומחפשים דרכים יצירתיות לפרוץ את ההגנה. זה בדיוק מה שלא קורה כשקטן משחק. לא רק שהוא תוקע את המשחק ברגע שהוא מתעייף (כלומר בדקה ה-30), אלא שאין יצירתיות במשחק. אף אחד מהשחקנים לא יוזם כלום ולא עושה משהו מפתיע, כי כולם יודעים שהכדור חייב לעבור דרכו.

אבל את הצד השני והאפל של מכבי חיפה בלי קטן ראינו אחרי הגול של בני יהודה. פתאום הכל כבה. כאילו גלבאן הוריד את השאלטר, והחשמל נידף מהשחקנים שלנו בבת אחת. כולם נכנסו להיסטריה לא מובנת, הסתובבו במגרש כמו עכברים מסוממים כשעיניהם מתגלגלות בחוריהם ומחפשות דמות סמכותית, דמות שתרגיע, שתיקח אחריות ותשחרר אותם מהכדור הארור. קטן ישב ביציע מן הסתם וחייך לעצמו. המחצית השניה היתה תשובה לכל מי שתוהה (כמוני, לפעמים) למה הוא בהרכב. מבין כל השחקנים הצעירים שלנו, אין כרגע אף שחקן שייקח עליו את המנהיגות, שיבקש את הכדור, שישדר לשחקנים את המסר המרגיע: חבר'ה, בלי פאניקה. זו בסך הכל בני יהודה.

אך דבר טוב אחד כן קרה היום (חוץ מהניצחון): כמו בסרט גיבורי על טוב, רק כשהמשבר בשיאו, כשכולם סומים בחשיכה מוחלטת, כשנדמה שהקץ קרב ואין מה לעשות – רק אז יכול לצוץ הגיבור האמיתי, המנהיג שלוקח על עצמו את האחריות כי כבר אין ברירה וכי אף אחד אחר לא צועד קדימה. חברים ואוהדים, הורידו נא את הכובע בפני ג'ון קולמה.

כמה

3:2 לנו

ציונים

אדרי – 4. כמה אפשר לוותר לאדרי בגלל שהוא נותן כמה הצלות יפות? הטעויות הנוראיות שלו הופכות להיות דפוס מדאיג, ואם לא הפנדל שקיבלנו הוא הורס לנו עוד משחק.

מימון – 4. גלבאן עשה ממנו בדיחה.

קאנוטו – 3. גלבאן עשה ממנו בדיחה, ובמקרה שלו, בדיחה מאוד יקרה.

מסיללה – 6. נתן את שלו בהגנה ובהתקפה, אבל לא הבריק. לקח קצת אחריות כשקיבל את סרט הקפטן.

עותמאן – 5. היה בסדר בהגנה, כולל כמה קרבות קשים עם בלילי, אבל לא תרם בהתקפה והתרכז בעיקר בלהגביה כדורים לידיים של איינוגבה. יש לקרוא בטון פולני: ממנו ציפיתי ליותר.

קולמה – 8. משחק מצוין של האיש מספר אחת במגרש. והיום, לשם שינוי, לא רק בזכות ההגנה, אלא גם בזכות ההתקפה, ובעיקר בזכות המנהיגות. (עוד עליו בהמשך).

גולסה – 4. איכזב מאוד. אולי התקוות שאני תולה בו מוגזמות. לא מצליח לשחזר את היכולת הטובה שלו מהעונות הקודמות, למרות שהוא מאוד רוצה.

רפאלוב – 6. התלבטות. נתן שני גולים, אחד מהם יפהפה, אבל כשהיה צריך להוכיח שהוא מסוגל לשאת את הקבוצה על הכתפיים, ברח ונעלם. ובכל זאת, נתן שני גולים.

ורד – 7. בזכות המסירה הפנטסטית בגול הראשון, מסירה א-לה ברקוביץ'. והרבה בזכות המלחמה הבלתי פוסקת. גם כשכבר לא היה לו כוח לזוז, הוא המשיך לרדוף אחרי הכתומים. בלתי נלאה.

גאדיר – 4. בזבז לנו כמה הזדמנויות בחצי הראשון בגלל אגואיזם וחשיבה לא נכונה. אני מקווה שזה לא עוד עונה כזו שהוא פותח טוב ואז נעלם. ואולי בכל זאת התפקוד לא נכון? אלישע, לטיפולך.

דבלישווילי – 6. ולא בגלל הגול. לשם שינוי חיפש כל הזמן את החברים, נלחם, עשה הרבה תנועה וכמעט לא איבד כדורים. הגיע לו הגול הזה.

מחליפים

סילבה – 4. היה אמור להרים את החברים מהקרשים, ובמקום זה פשוט נשכב לצידם.

חמד – 5. הופקר לבדו בהתקפה, אבל גם כשהכדור הגיע אליו במצב טוב, לא עשה איתו הרבה. עזר לשמור על היתרון בסוף.

משומר – לא שיחק מספיק בשביל ציון. לזכותו ייאמר שכששיחק ניסה והתאמץ.

השחקן המצטיין

קולמה. הוכיח להרבה אנשים היום למה אלישע כל כך מתעקש עליו. מצליח להחזיק את מרכז השדה האחורי לבד לגמרי, אבל היום הראה שיש בו עוד משהו. כשכולם שיחקו אחורה, כשכולם התייחסו אל הכדור כמו אל תפוח אדמה לוהט וניסו להיפטר ממנו כמה שיותר מהר – ג'ון בריון הראה את עצמו, בא לקבל את הכדור, עשה תנועה קדימה, לא הפסיק לנסות, ובסוף גם הצליח (עם עזרה קטנה של השופט). מהיום אמור: ג'ון קולמה – לא כוכב. מנהיג.

עוד כמה מילים

מאבק הירושה על הכוכבות במכבי נטה היום לצידו של רפאלוב, בזכות השערים ונרפותו של גולסה. אבל למאבק על המנהיגות נכנס גורם חדש ומפתיע – לא נסיך על סוס שחור אלא הסוס השחור בעצמו, שניער מעליו את הנסיכים הצעירים והראה להם איך עושים את זה נכון, ואיך נראים ביצים של סוס. קולמה קנה לעצמו היום שקט בקרב האוהדים לפחות לעוד… טוב, עם האוהדים שלנו, בערך משחק אחד. טוב לדעת סוף סוף שיש מי שיסחוב ויכוון את העגלה כשהעגלון חולה.

אלישע היה לא טוב היום. כן, כמו ששחקנים יכולים להיות בכושר לא טוב, כך גם מאמנים. ואלישע היה היום לא בכושר. זה נראה כאילו השער של בני יהודה הכניס אותו ללחץ ביחד עם השחקנים, והשער השני הכניס אותו, כמוהם, לשוֹק טוטאלי. ובמצב של שוֹק, אדם חוזר לבייסיקס, והבייסיקס של אלישע כידוע נוסדו במשחקי תחתית ובקבוצות קטנות, ועיקרם: כל נקודה חשובה ועל כן יש להתגונן, לשמור על היתרון, ורק לא לספוג. וזה מה שהוא עשה.

כל חילוף שאלישע עשה יכול להיות מוסבר בצורה הגיונית. סילבה נכנס כדי לשפר את הנעת הכדור ולהרגיע את מרכז השדה ההיסטרי שלנו, חמד בשביל לספק אופציה התקפית רעננה ומשומר כדי להעניק לו קצת ביטחון אחרי שלא שיחק די הרבה זמן. אבל אלישע שוכח שלכל חילוף יש גם השלכות פסיכולוגית על השחקנים, והחילופים שלו היום שידרו הרבה פאניקה לשחקנים שהיו מפוחדים ממילא. אפילו רק לשם מראית העין הוא היה צריך לוותר על משומר הפעם. אז יש משהו ראוי להערכה בעיניי בעקשנות ובעקרונות שלו, אבל צריך גם להיות חכם.

ועוד מילה אחת – אני פשוט לא יכול לשמוע את אייל ברקוביץ' משדר. הוא לא רק הרבה אוויר חם, הוא אוויר חם עם ריח רע. ואתם יודעים איך קוראים לדבר כזה.

תודות

ויאם עמאשה.

השורה התחתונה

זה לא היה נפלא, זה היה לא נעים בדקות רבות, אבל זה היה ניצחון. ולא פחות חשוב: השלב הראשון בהתמודדות עם הטראומה הוכתר בהצלחה.