הפועל תל אביב – אנחנו

כמו שכתבנו בפוסט הקודם, משחקי עונה הם רק תוספת, קישוט, עיטור מהנה למשחקים האמיתיים, שהם אינם כה מרגשים ולמעשה אפילו משעממים. במשחקים הקטנים, האפורים, בהם עיני כל העולם אינן נשואות אליך, אלה שלא מלווים בזוהר ותהילה – בהם צריך להתאמץ במיוחד, עבורם צריך לגייס בכוח את המוטיבציה. במשחקי העונה הם באים לבד. ואני מדבר לא רק על השחקנים אלא גם על האוהדים, שצריכים לגייס את כל כוחותיהם, לתת את כל מה שיש להם, כדי למנוע מעפעפיהם לצנוח במשחקים כמו זה של שבוע שעבר ולהישאר ערים עבור הקבוצה. במשחקי עונה המתח משאיר אותם ערים בכל מקרה. אין כאן מאמץ ואין כאן הקרבה, כלומר אין כאן בדיוק את הדברים שמגדירים "אהדה אמיתית". במשחקי העונה, האוהדים נדחקים הצידה לטובת "העם", על נשותיו וטפו, שכולו פתאום מתעניין במשחק. והם נשארים קצת בצד, מוחמאים לרגע מההתעניינות הפתאומית אבל מיד מבינים שתפקידם לא כאן, אלא במשחקים הנסתרים מעין.

כך המצב גם עבורנו, אנשי המערכת הרחבה של "מצד שני". תפקידנו אינו כאן, ומשחק העונה הוא – אולי במפתיע – הזדמנות נהדרת לנוח קצת. הפסטיבל התלת-שנתי מספק אינספור מקומות אחרים לקרוא בהם על משחק העונה ולקראת משחק העונה ומסביב למשחק העונה, ואין צורך מיוחד בנו. סיקורים מיוחדים, כתבות, פוסטים (וגם חשיפה מפתיעה של כותב הבלוג, שעד כה השתדל להישאר בצל ולחשוף רק את קצה משקפיו) – הכל יש בשפע, ולנו אין מה להוסיף, ולא נשאר על מה לדבר. אפילו אלישע התעשת ברגע האחרון ועשה את הדבר הנכון, ובכך חסך מכם כמה פסקאות זועמות במיוחד על פחדנות וכניעה למוקדי כוח קטנרפאלובים.

אבל אל דאגה: ב"מצד שני" כמו ב"מצד שני", כשיש הזדמנות לנוח אתם יכולים לסמוך עלינו שלא ננצל אותה.

לפני

יש שני ילדים חזקים ששולטים בשכונה. הראשון הוא ילד שמן, שהדרך שלו לנצח את הילדים האחרים בריב היא לתפוס בידיו את ידיהם, ולאט לאט לקפל אותן אחורה עד שיריבו נאנק תחת הכאב ויורד אל הרצפה. משם הדרך לניצחון קלה: הילד השמן פשוט יושב עליו עד שהוא מוותר ונכנע.

הילד השני ששולט בשכונה הוא רזה יותר, וקצת יותר שרירי, ויש לו טקטיקה אחרת לנצח ריבים. הוא רץ מסביב יריבו, מקפץ, חומק בזריזות ממכות ומדי פעם מכניס איזו קטנה. כשהיריב מתעייף ומאבד ריכוז, הרזה מנצל רגע של חוסר תשומת לב ונותן לו בוקס לפנים. ואז מנצל את ההלם ונותן עוד אחד, ועוד אחד. ובסוף מכניס בעיטה אחרונה לילד שנשאר על הרצפה, משאיר אותו בוכה ומוכה על הרצפה ומדלג לו הביתה בחיוך.

פעם אנחנו היינו הילד הרזה. חוטפים כדור בהגנה, מנצלים את הפגיעות של היריב כדי לצאת להתקפות מהירות וקטלניות, ולא מפסיקים עד שהוא מושפל ומובס. תמיד היו לנו את הכלים המהירים והמוחצים שהפכו אותנו לילד הזה. לא רק השמות הגדולים כמו עטר ורביבו ורוזנטל וחזן, אלא גם שמות פחות מפוארים כמו איברהים דורו וגרייב וגלאם ועופר מזרחי: תמיד היו לנו את השחקנים המהירים, את הסוסים שדוהרים על הקו, קריאות ה"דיו!" של הקהל משלהבות אותם, עד שהם מגיעים לשער השני.

***

היום הרזה הם הפועל. ואנחנו הילד השמן. כבר שנים לא שמעתי "דיו!" במשחקי מכבי חיפה. גם להיות ילד שמן זו דרך לשלוט בשכונה, כי יש מעט מדי ילדים אמיצים שמאמינים ביכולתם לגבור על השמן. אבל לשבת על היריב יכולה להיות טקטיקה רצחנית באמת, כזו שמתאימה לרוח ההיסטורית של מכבי חיפה, במקרה אחד: אם יש לך את האינסטינקט הקטלני, כלומר – אם תרשו לי להיות אבי מלר לרגע – אם יש לך את האינסטינקט הקטאלני. ברצלונה היא היחידה שיכולה גם לשלוט במשחק 90% מהזמן וגם לחסל. כי היא לא צריכה לקום. היא מתיישבת ואז היא הורגת. רק אם אתה מוכן לנצל את השליטה שלך כדי להרוג אתה יכול להיות גם שמן וגם באמת מפחיד. אנחנו לא מוכנים לזה, נפשית. אנחנו חוששים מדי.

וזה פשוט לא אנחנו. השומנים לא טבעיים לנו, ולא רק ביחס למכבי חיפה ההיסטורית. אלא גם למכבי חיפה של עכשיו. יש לנו שחקנים סופר מהירים כמו גולסה, ורד, משומר, טוואטחה, עותמן, גדיר, סולליק. זו מהירות ומחץ שאנחנו פשוט מבזבזים. אנחנו לא רק יכולים להיות הילד הרזה. אנחנו חייבים להיות כאלה. אנחנו חייבים דיאטה.

***

המכשולים שלנו בדרך לדיאטה הן שתי הבעיות שיש לכל שמן. הראשונה היא שהראש שלנו חושב כמו שמן. הוא לא חושב שמגיע לו להיות רזה. המאמן שלנו לא חושב שמגיע לנו לנצח, לדרוס, לשלוט. בגלל הנסיון שלו בקבוצות תחתית או אולי בגלל האופי, הוא מרגיש אשמה על השפלת היריבה והוא חושש שכשהילד השני יקום הוא ינקום בו על ההשפלה הזו. אז הוא פשוט לא נותן לו לקום. כי ילדים שמנים קודם כל מפחדים להפסיד, להיות מושפלים. להיות פחות טובים מהאחרים. ורק אחר כך מגיעה המוטיבציה להיות טובים יותר. אז בינתיים אנחנו ממשיכים לנצח, בגלל הפחדנות של האחרים. אבל בדרך אנחנו משעממים את עצמנו למוות.

והבעיה השניה היא שבגוף שלנו יש עדיין שמן קטן שיושב בפנים. הוא מוטמע בתוכנו, הוא כבר חלק מובנה בנו כאילו הוא אנחנו. אבל הוא לא אנחנו. הוא רק חלק מאיתנו. הילד השמן שבתוכנו, נקרא לו י' לצורך העניין, לא יכול להיות גדול יותר מעצמנו. ואת הילד השמן הזה, שרק מאט אותנו, אנחנו חייבים להוציא החוצה, כלומר להוציא מההרכב. בשבילנו, כדי שלנו תהיה אפשרות לרזות שוב. וגם בשביל י', כדי לגרום לו איזה הלם שיוציא אותו מהמחשבה שהכל בסדר, שאין סיבה לשנות משהו, שאין מה להתאמץ. באנגלית קוראים לזה אינטרוונשן. בכדורגלנית קוראים לזה ספסל.

***

אבל הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לעשות בשביל שנתחיל לחשוב שוב כמו ילד רזה ונחזור לשלוט בשכונה בזכות השרירים שלנו ולא בזכות הגודל שלנו, הוא להפסיק לחשוש שנפסיד. חייבים לחזור להאמין שמגיע לנו לנצח. שמגיע לנו לדרוס, שמגיע לנו להשפיל. כי כדורגל זה לא משחק ילדים, בכדורגל מותר ואפילו נחוץ להשפיל.

אנחנו צריכים להפסיק לחשוש מעצמנו. וזה בדיוק המשחק להתחיל להפסיק לחשוש. כי במשחק הזה לא נוכל לשבת על הילד השני. הילד הרזה פשוט לא יאפשר לנו. הוא מהיר מדי מכדי שנוכל לתפוס אותו. לכן, אם אנחנו רוצים לנצח, נצטרך מחר להיזכר במה שיש מתחת לכל השומנים האלה. במכבי חיפה הרזה, השרירית, זו שמנצלת את הניסיון של היריבה להכות כדי להכות בה בחזרה כשהיא לא מוכנה. המשחק מחר יכריח אותנו להיות מהירים, ואולי ההכרח יעשה מה שהרצון לא עשה.

כי המשחק מחר הוא מכשיר הליכון שפועל במהירות גבוהה. בשביל שמן המשמעות של הליכון כזה היא אחת: או שהוא מתחיל לרוץ, או שהוא נופל ומתרסק. ולהתרסק מחר זו לא אופציה.

ההרכב

(ע"פ וואלה! ספורט) ניר דוידוביץ', אייל משומר, אנדריי פיליאבסקי, אריק בנאדו, טאלב טואטחה, ג'ון קולמה, גוסטבו בוקולי, אייל גולסה, יניב קטן, עידן ורד, תומר חמד.

החששות בהרחבה

לא ברור מה נתנה לאלישע הסאגה המיותרת עם ורד ורפאלוב. הוא לא הצליח להחזיק אפילו עד ליום המשחק עם ההתלבטות הזו ובכך שלל גם את האפשרות שזה היה נסיון לתרגיל פסיכולוגי (שגם הוא עצמו מטופש, כשחושבים על זה). בסופו של דבר נשארנו עם שחקן אחד מתוסכל שחשב שהוא יעלה למשחק העונה ולבסוף נותר על הספסל, שחקן אחד שהבטחון שלו ירד אחרי שגם המשחק הטוב שלו בשבוע שעבר לא הספיק כדי לשכנע את המאמן שמקומו בהרכב, והרבה אוהדים עצבניים. מתברר שחוסר ההחלטיות של אלישע, ולא הפחדנות או הנחמדות, הוא הבעיה הכי גדולה שלו. וכמו במקרה שי מימון בקיץ, גם הפעם חוסר ההחלטיות הזה פגע בסופו של דבר בכל הצדדים והותיר אחריו חורבות של בטחון עצמי.

אבל הפרשה המצערת הזו מאחורינו, למרבה השמחה, ונותרנו עם ההרכב מהשבוע שעבר. זה כשלעצמו לא סיבה למסיבה, כי אם נגד הפועל פ"ת ההרכב הזה בקושי תפקד, מה נעשה נגד הפועל שנמצאת בכושר נהדר?

הבעיה ידועה ואין צורך לחזור עליה שוב. אפשר רק לקוות שהיא תתעלה על הגב הדפוק שלה ותתן את האבחה האחרונה של יכולת שאפיינה אותה פעם. באמת שלא אכפת לי שזו תהיה פעולה טובה אחת וזהו, אם היא תוביל לגול מנצח. ליותר מפעולה טובה אחת כבר מזמן הפסקנו לצפות.

לא נתעכב על ההרכב יותר מדי. הכל ברור. ההגנה יציבה פחות יותר וגם השוער שלנו, אולי החוליה החשובה ביותר שלנו מחר, חוזר עם הזמן ליכולתו הטובה. המגנים שלנו לא יוכלו להרביץ את העליות הקבועות שלהם, ונסתפק ביכולת הגנתית טובה וביעילות מקסימלית כשכן יעלו. אסור לאבד כדורים, ואני מדבר בעיקר אליך משומר, כי הפועל קטלנית במתפרצות.

קולמה ובוקולי יעבדו שעות נוספות, אבל הם תמיד עובדים שעות נוספות אז בשבילם זה שעות רגילות, ומבחינתם חשוב רק להקפיד למעט בעבירות ליד הרחבה כי להפועל יש בועטים מצוינים.

על הבעיה בהתקפה כבר דיברנו, ומה שנשאר הוא הטריו, עליו אנחנו מדברים כאן כבר כמה חודשים. במשחקים שלפני פ"ת היו אלה גולסה וחמד שמילאו את החלק שלהם במשולש הזה. במשחק האחרון ורד השלים את המהלך וביסס את התקווה שהדיבורים לא היו לריק. זה כנראה עוד לא המשחק בו הטריו הזה יתפוצץ. אבל זה משחק מצוין להתחיל את המסע לשם.

מי?

זו ההזדמנות האחרונה של קטן להראות שהוא לא גמר את הסוס. וזו הפעם האחרונה שאני כותב את המשפט הזה.

מה?

נדמה שמרוב דיבורים על משחק דרך האגפים, אנחנו מתחילים כל משחק באופן אוטומטי דרכם, בלי לבדוק קודם אם היריבה בכלל צופפה את האמצע. זה מה שקרה נגד פ"ת, שדאגה לעזרה על ורד וגולסה באגפים, ובהתחשב בכך שבאמצע אין לנו חלופה אמיתית, רוב ההתקפות שלנו נכשלו (חוץ מהמקרים הבודדים והחשובים בהם אחד מהם עזב את האגף ובא למרכז).

אז מומלץ הפעם קודם כל לבדוק כמה הפועל משחקת סגור ורק אז ללכת על האופציה של האגף. נדמה שהפעם זה לא יהיה לגמרי סגור, כי הפועל תל אביב לא יכולים לשחק נגדנו, בבית ומול כל הקהל שלה, באותה דרך מוכרת של בונקר ומתפרצות. ובעצם, זו הפועל. וזה הקהל שלה. אז היא יכולה גם יכולה.

גם השבוע

נבקיע גול ונלך אחורה.

סיבות לאופטימיות

אלישע לא אלישע, רפאלוב או ורד, אין חלוצים או אין שיטה, זה לא משנה. אנחנו מכבי חיפה, ואין משחק אותו אנחנו לא יכולים לנצח.

הנבואה

ניתנה לשוטים.

ולכן

0:3. ירוק. אין אפשרות אחרת.

אחרי

אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן. מכבי חיפה משחקת כבר די הרבה זמן בעשרה שחקנים. ככה אי אפשר לנצח משחק עונה ובטח לא לקחת אליפות, והגיע הזמן שהשקר הזה ייחשף קבל עם, עדה, אלישע, תקשורת וכל מי שצריך להיות מעורב כדי שהקפטן שלנו ייצא מההרכב.

יאללה, בואו נגמור עם זה ונלך לישון.

בגדול

מפתה להפיל את כל התיק על קטן, ואכן חלק גדול מהתיק הוא שלו, וחלק עוד יותר גדול הוא של מי ששם אותו שם, ביסס עליו את כל המשחק ולא טרח להכין חלופות למרות שידע שהוא נגמר לו ממשחק למשחק.

אבל זה לא רק הוא. מצער להודות אבל יש לנו קבוצה די מטומטמת. החל במשומר שמתעקש לקבל בהתקפה את כל ההחלטות הלא נכונות, דרך קולמה שפשוט חייב לעשות את העבירה הקבועה ליד הרחבה, גם כשליריבה יש את אחד הבועטים הטובים בארץ, עבור ברפאלוב שכבר כל כך מסובך בראש שרק פירמוט כללי יוכל להציל אותו, דרך הקפטן שחושב שיש מספיק נפנופי ידיים בעולם שיצליחו להסתיר את העובדה שהוא לא יכול לזוז וכלה במאמן שלנו, שקיבל לראשונה את העונש על אילוץ הקבוצה שלו לשחק בשיטה שלא מתאימה לה, רק כדי שיוכל להשאיר בהרכב את שבר הכלי שקטן הוא כרגע.

אל תאמינו למה שינסו למכור לכם: לא שיחקנו נגד קבוצה גדולה. לא היה פה "קונצרט של כדורגל" כמו שנוימן והורסקי הזדרזו לנסח, כמו שהאתרים והעיתונים התחילו לטפטף מיד אחרי המשחק, כמו שאוהדי הפועל אולי יגידו לכם מחר בעבודה. שיחקנו נגד קבוצה בינונית, בינונית פחות מאיתנו, שהסתגרה במשך מחצית שלמה אחרי השער שכבשה והיתה מסתגרת כך עד בוא האפוקליפסה. שיחקנו מול קבוצה שבניגוד לשמועות לא מזכירה בכלום את הקבוצות הגדולות שהיו לנו, או אפילו את עצמה מסוף העונה שעברה. זו הטרגדיה: שיחקנו מול קבוצה בינונית, והתרסקנו, הוכינו, הובסנו.

התרסקנו כי ההליכון פעל, ואנחנו לא ידענו לרוץ. הובסנו כי מי שמתרגל כל השנה לשחק על שחקן אחד, לא יוכל לשחק אחרת גם כשהעונה שלו תלויה בכך. הוכינו כי אנחנו יודעים לעשות דבר אחד, לשלוט במשחק, לשבת ולא לזוז עד שהיריב נכנע. אבל הפעם היריב החטיף לנו כבר בהתחלה, מרוב הלם לא הצלחנו אפילו להתיישב עליו, ופתאום נזכרנו שאנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר.

הושפלנו כי הפעם התמודדנו לא עם עוד אחד מהילדים הפחדנים בשכונה, אלא עם הילד הרזה והשרירי שיודע שבקרב לחיים ולמוות לא צריך "לשלוט", או "להניע", או "להיות סבלני". פשוט צריך לתת מכות.

ציונים

דוידוביץ' – 3. לא התקרב לאף כדור שנבעט אליו.

בנאדו – 3. מול חלוצים מהירים האיטיות של אריק נחשפה, וזה היה מחזה קשה. 

פיליאבסקי – 5. ניסה לעשות לבדו עבודה של שני בלמים ומגן, ומשום מה זה לא הלך.

טוואטחה – 3. משחק רע וחסר ביטחון שלו. רחמים על הילד.

משומר – 3. כמה שטויות הוא עושה, כמה הזדמנויות הוא מבזבז לנו. אם זה לא מחזיר את עותמאן להרכב, אני לא יודע מה כן.

קולמה – 3. הפסיד את רוב הקרבות, איבד המון כדורים ולקינוח סידר להפועל מצב יותר טוב מפנדל.

בוקולי – 3. פשוט גרוע.

גולסה – 6. היחיד שהגיע למשחק היום.

ורד – 5. לא ברור מה יש לאלישע ממנו. נתן משחק סביר בהחלט והיה צריך להישאר עד הסוף, אבל מה אתה יכול לעשות כשהמאמן שלך לא מאמין בך.

קטן – 3. משחק העונה, דקה 80, 1:3 להפועל תל אביב. יניב קטן מחזיק בכדור ליד הרחבה של אניימה. יבעט לשער? יחפש שחקן פנוי? ינסה ללכת לבד?

לא, קטן מוציא את הכדור ב"ג'נטלמניות" כדי לטפל ב"שחקן פצוע" של הפועל. מצטער, אבל זו לא הגינות. זו לוזריות. חברים, הקפטן שלנו, השחקן שכל המשחק מתבסס עליו, השחקן שאנחנו לא יודעים לשחק בלעדיו, הוא לוזר שמעדיף את הפוזות והג'סטות של "המנהיג" וה"ג'נטלמן" על פני ניצחון של הקבוצה שלו. כמה עלוב.

חמד – 4. כמה שירצה, לא יכול לעשות כלום לבד.

מחליפים

גדיר – 5. נכנס, הבקיע, בסדר.

רפאלוב – 3. לא קשור לכלום.

סולליק – נו.

השחקן המצטיין

גולסה. שיחק לבדו נגד קבוצה שלמה.

עוד כמה מילים

ידעתי שהקבוצה שלנו לא משחקת טוב, אבל חשבתי שלפחות יש לנו קבוצה של גברים. מסתבר שגם זה לא. אבל אם כבר הפסדנו אז אולי יש משהו חיובי בזה שקיבלנו דווקא סטירה כזו חזקה. אולי זה יאפשר לנו להתעורר מהאשליה שהטבלה מכרה לנו. יש הרבה על מה לעבוד, ואם זה היה תלוי בי הייתי מתחיל באימון לילה.

תודות

לקהל שלנו, שעודד יפה בסוף והכניס טיפה קטנטנה של גאווה ללב השותת.

פינת הטלוויזיה ע"ש ד. נוימן

מה עוד אפשר להגיד על פרשנים שמשנים את דעתם כל חמש דקות על פי לוח התוצאות. אז לא אגיד כלום ואסתפק בלהתלונן שוב, לא שמישהו מקשיב, על הנוהג הכל כך מעצבן לעבור לקלוז אפ על מאמן או על שחקן בזמן שהמשחק משוחק. זה מראה שלבמאי אין טיפת הבנה בכדורגל וגם לא טיפת כבוד לצופים. על הפרסומות בזמן שהכדור משוחק אין לי כוח כבר לדבר.

השורה התחתונה

מה יש להגיד.

השורה מתחת לשורה התחתונה

זה לא ייגמר עד שהגברת השמנה עפה מההרכב.